כפות תמרים קטז

כשר בח"ל משום דיש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכילה לאחרים שאינו מכיר בה טעמו משום דאמרי' בקידושין דף ל"ט א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול אמנם ראיה זו אינה עיקר דהא חזינן למרן הב"י ה' ערלה ובפ"י מהמ"א דהקשה על הרמב"ם והטור אמאי לא כתבו דמותר לספ' לחבירו ולהאכילו ותרץ בהנך אמוראי דמספקי להדדי ס"ל דערלה בח"ל הלכות מדינה היא אבל לר"י דס"ל הל"מ וקי"ל כותיה אסר לספק ערלה לחבירו וכיון שכן עמדו דברי מז"ה דאתרוג של ערלה פסול בח"ל גם מ"ש ריא"ז אבל נר' בעיני שאין פסול אלא בי"ט א' וכו' בתחלה ק"ל דלישנא דאבל מגומגם כמו אבל אשמים והיל"ל אלא נר' בעיני וכו' ובעיקר הדין שרצה לחדש שאינו פסול אלא בי"ט א' וכו' יש לערער עליו דעיקרי טעמא דערלה משום דעומדת לשריפה וכתותי וכו' ולפי טעם זה אפי' בי"ט שני פסול ומ"ש בגמ' מפרש טעמא דהיתר אכילה היינו משום דנ"מ דמעשר ב' כמ"ש לעיל משם התוס' וגדולה מזו היה נ"ל דאתרוג ערלה אפי' בח"ל פסול לכל הימים דהא קי"ל הערלה בחוץ לארץ הלכה משום הל"מ וכי היכי דבארץ ישראל צריך לשרפה ה"ה בחוץ לארץ וראיה לזו ממ"ש שם בקדושין דשלח ר"י סתם ספיקא ואבד ודאה והכרז על פירותיהן שטעונין גניזה. הרי דשלח לומר אבד ודאה. ואפשר לדחות ולומר דמ"ש אבד ודאה הוא משום חומרא דהיו מזלזלין לומר דאין ערלה בח"ל אבל לפי האמת הערלה בח"ל הל"מ ואיכא למימר דבאכילה אסורה אבל בהנאה כגון למכור פירות ערלה לגוי בח"ל היה מותר. אמנם זה לא יתכן דהא מוכח בהדיא בההיא דספ"ק דעו"ג גבי ההוא עובדא דשתילי ערלה שהיו ישראל ועכומ"ז שותפין שאסור לישראל שיהנה מערלה דח"ל יע"ש ומיהו יש לצדד ולומר דערלה דח"ל אסורה באכילה ובהנאה מיהו לא יהיה חייב לשורפה כמו בארץ ישראל ואם דין זה אמת דערלת ח"ל אינו חייב לשריפה יש להתיר ליטול אתרוג של ערלה בי"ט שני כיון דאינה טעונה שריפה ואף על גב דאסורה באכילה ובהנאה ולא הוי לכם בי"ט שני לא בעינן לכם. ולפי זה ניחא לי מה שנחלקו אמוראי בגמרא בטעמא דערלה מר אמר לפי שאין בה היתר אכילה ומר אמר לפי שאין בה דין ממון והקשו התוס' ת"ל משום דטעונה שריפה ונדחקו בקושיא זו יע"ש והשתא ניחא דהנך אמוראי ס"ל דמאי דתנן אתרוג של חוצה לארץ פסול היינו אפילו בחוצה לארץ וס"ל דבחוצה לארץ אינה טעונה שריפה אלא שאסורה באכילה ובהנאה ולכך נחלקו ואמרו אי הוי טעמא משום היתר אכילה או דין ממון ולפי הנך טעמי בי"ט שני אפשר לומר דכשר דלא בעי' לכם אבל בערלה דא"י דטעונה שריפה פסול לכל הימים משום כתותי מכתת שיעורא והשתא נמי ניחא מ"ש רש"י במתני' בגמרא מפרש טעמא. כלומר דרמז לנו רש"י דהך דינא הוא אפילו בערלה דח"ל ובתרומה טמאה דח"ל דהא בגמרא מפרש טעמא משום היתר ממון או היתר אכילה ואי לא הוי הך דינא אלא בא"י הוי ליה למימר טעמא משום דטעון שריפה אבל כיון דאיירי אפילו בח"ל ובח"ל אינה טעונה שריפה צריכין אנו להנך טעמי וזה ענין עמוק ונכון וישר ודוק:

של דמאי ב"ש פוסלין כו' משמע דע"כ לא פליג ב"ה אלא בדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל אתרוג של טבל אפי' ב"ה מודו דלא הוי לכם כיון דאין בו היתר אכילה וכ"כ הרמב"ם פ"ח דאתרוג של טבל פסול אבל הר"ן ז"ל כתב דטבל גמור פסול כו' אבל הרמב"ן אומר כו' יע"ש באורך ואיכא למי' היכי פסיק ותני הרמב"ן דאתרוג' של טבל כשר כיון דיכול לסלק לכהן באתרוג דעלמא הי"ל לפרש דמי שיש לו ב' אתרוגים של טבל יוצא בא' מהם משום דיכול לסלק הכהן באתרוג הב' שיש לו דהא הראיה שהביא מההיא דפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג וכו' ההיא איירי דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל אי ליכא אלא אתרוג א' אפי' האחין אינם יוצאים. ותו ק"ל על הרמב"ן והר"ן דמשמע מדבריהם דאין פקפוק באתרוג של טבל אלא משום דיש לו חלק לכהן ולז"א הרמב"ן דכיון דיכול לסלקו באתרוג אחר קרי' ביה לכם והר"ן לא נחה דעתו בזה כיון דאינו מסלקו שיטלנו ולפי דברי הר"ן יוצא דאם הכהן יש לו אתרוג של טבל דהתרומה דמפריש היא לעצמו מודה הר"ן דהכהן יוצא באתרוג של טבל ועל דבריהם ק"ל איך החליטו לומר דיוצאים באתרוג של טבל הלא אסור באכילה וכיון דלית ביה התר אכילה לא קרינן ביה לכם כדאמרי' בגמ':

וי"ל דס"ל דמגו דיכול לקרות שם ולהפריש התרומה לומר דקובע התרומה בראשו של אתרוג אינו מעכב דיפריש בפועל מעין הא דאמרו ב"ה דיוצאים בדמאי מגו דאי בעי מפקר נכסיה כו' באופן דמצד איסור אכילה שפיר מקרי לכם דלא דמי טבל דאית ליה תקנה לטבל דלית ליה תקנה ולכך לא אשכחן גמגום באתרוג של טבל אלא מפני חלקו של כהן דהוי כמו אתרוג של שותפין אך אכתי ק"ל איך יכשירו אתרוג של טבל במגו דיכול להפריש התרומה והא אין מפרישין תרומה בי"ט ותו ק"ל איך מכשיר הרמב"ן שיטול אתרוג של טבל והלא הטבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו כדתנן בריש מפנין אבל לא את הטבל ולזה י"ל דודאי הרמב"ן אוסר לכתחלה אתרוג של טבל משום טלטול ולא אתא הרמב"ן אלא להורות דאתרוג של טבל כשר מן התורה וקרי' ביה לכם ולא מפסיל משום חלקו של כהן כיון דיכול לסלקו באתרוג אחר אך שאר הקושיות א"א לישבם כי אם בדוחקים ודוק. ודע דבתשו' הרב בצלאל סי' ב' דף י"ו הובא שם פסק לרב א' שבא לצפת ת"ו וערער על המנהג שראה שהיו הולכים היהודים וחותכים האתרוגים מפרדס העכ"ום ונתמרחו ביד ישראל והרי הם טבל והיו יוצאים בהם ודבר זה ברור במ' סוכה דאינם יוצאים בו דבעי' היתר אכילה כו' יע"ש וכנראה דפי' הרב הזה שלחוהו לסאלוניקי לפני הרשד"ם והשיב בתשו' י"ד סי' קצ"ב דף ק"ל וז"ל על ערעור האתרוגים י"ל שאין בו גמגום כלל כיון דמצינו שהרמב"ן ז"ל מכשיר לצאת י"ח באתרוג אפי' הוא טבל גמור והביא ראיה לדבריו ואע"פ שהר"ן ז"ל דחה ראיתו מ"מ כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש ע"פ דרכנו שכתבנו דאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו לדעת ב"ה עוד אני אומר לרוחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו י"ח כיון דהיהודי אינו חותך האתרוג מן האילן לאוכלו אלא לצאת בו י"ח ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן א"כ זכינו בדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו עכ"ל ולעד"נ דאין דברי מהרשד"ם מספיקין דמ"ש דכדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו נגד הר"ן יש להשיב דבשלמא דלא הוי פליגי אלא הרמב"ן והר"ן אפשר דהיינו אומר כן אבל כיון דאשכחן דהרמב"ם ה' לולב פוסל אתרוג של טבל וכן דעת רש"י בסוגיא דגמרא גבי אתרוג של ערלה כו' א"כ פשיטא דאין יכולין לסמוך על הרמב"ן נגד הרמב"ם ורש"י והר"ן וכ"ש דאפילו להרמב"ן אין יכולין ליטלו לכתחלה משום מוקצה כדכתיבנא לעיל. גם מ"ש שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו לב"ה אינה טענה דדוקא של דמאי יוצאין בו משום דרוב ע"ה מעשרים וכיון דהקלו גבי דמאי דמאכילין את העניים דמאי לכך יוצאין באתרוג של דמאי אבל טבל דרבנן אין מאכילין את העניים וא"כ מאי ראיה מייתי מדמאי לאתרוג של טבל דרבנן גם מ"ש דכיון שאינו חותך האתרוג לאכלו כו' והביא ראיה מהרמב"ם ראיה זו אינו מכיר דהתם לא קאמר הרמב"ם גומר פירותיו לאוכלן למעוטי גומר אתרוג למצוה אלא הרמב"ם איירי למעוטי גומר פירותיו למוכרן דמוכר ולוקח פטור להפריש תרומות ומעשרות ולזה הוא דהביא ראיה הרמב"ם מפ' עשר תעשר ואכלת וכן מוכחת הסוגיא דפרק הפועלים דף פ"ח אבל הגומר פירותיו למצוה כגון חותך אתרוג מהאילן למצוה זה לא נתמעט מהפי' דאינו חייב לעשר ותדע שכן הוא דהרי לענין ערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואפ"ה אמרו בירושלמי הנוטע למצוה חייב בערלה וכ"כ הרמב"ם פ"י דמעשר שני וז"ל הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב או זית למנורה חייב בערלה וכ"כ טי"ד ה' ערלה יע"ש וכיון שטענות של הרשד"ם אינם מספיקות לצאת י"ח באתרוג של טבל לכן צריך להזהיר ליהודים בעלי החזקות שבא"י שחותכים האתרוגים מן האילנות ונגמרה מלאכתם בידם שיפרישו תרומה ומעשר מהם כי באתרוג של טבל אין יוצאין בו י"ח כמ"ש הרמב"ם ה' לולב וזה דעת רש"י והר"ן ואין לסמוך על הרמב"ן נגד כל הני רבוותא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ"ש דאפי' להרמב"ן לא הכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אין יוצאין בו ביום טוב דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה כנ"ל ודוק:

של מעשר שני בירושלים לא יטול פי' רש"י ואם נטל כשר שהרי יש בה התר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם עכ"ל והר"ן כתב וז"ל ואם נטל כשר דשלו הוא דקא סברי רבנן כו' יע"ש והנה במחלוקת זה דרש"י והר"ן דרש"י ס"ל דמ"ש חוץ לירושלים אינו יוצא בו ולהר"ן יוצא בו יש לסייע להר"ן מלישנא דמתני' דקתני של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דאם כפרש"י היל"ל של מעשר שני לא יטול ואם נטל בירוש' כשר ומדקתני סיפא סתמא ואם נטל כשר משמע דאפי' חוץ לירוש' אם נטל כשר. וק' לפי סברת רש"י דלגבי אתרוג של תרומה דתנן ואם נטל כשר פי' רש"י בגמ' דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול לאכלה לבן בתו כהן והשתא ק"ו הדברים דאם בתרומה דישראל גופיה לא חזי לאכלה קרינן ביה לכם משום דיכול להאכילה לבן בתו כהן כ"ש במעשר שני חוץ לירושלים דראוי לומר שיוצא בו כיון דאיהו גופיה יכול לאכול בירושלים ואפשר דרש"י ס"ל דמש"ה ולקחתם לכם דבר הראוי לכם אינו ר"ל לגבי נוטל אתרוג אלא ה"ק קחו אתרוג דבר הראוי לאכול למקצת מכם ולכך נקט לשון רבים ולא נקט ולקחת לך דאז הוה משמע דבר הראוי לך לגבי נוטל האתרוג אבל השתא דכתיב ולקחתם לכם ר"ל דבר הראוי לאכול למקצת מכם דהיינו תרומה שיכול להאכילה לכהן אבל מעשר שני חוץ לירושלים אינו יכול להאכילו לשום אדם וכ"ת הרי יכול להעלותו לירושלים ולאוכלו שם מ"מ הרי הוא מחוסר מעשר של עלייה או פדייה ולא קרינן ביה לכם כיון דמחוסר מעשה זה נראה ליישב דעת רש"י אך תימה דרש"י כתב בגמ' גבי אתרוג של תרומה דישראל נפיק ביה משום דיכול להאכילו לבן בתו כהן אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל:

משמע מתוך דבריו הללו דאלו היה הדין דתרומה יש לה פדיון להיות ניתרת לאכילת ישראל הוה סגי ליה הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום שיש לו פדיון וקרינן ביה לכם ראוי לאכילה מגו דאי בעי פודה אותו ולא אמרינן מחוסר מעשה הוא וכן נמי מוכח דלא חיישי' למחוסר מעשר מהא דאתרוג של דמאי דיוצאים בו מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה וכיון שכן קשה אמאי כתב רש"י דמ"ש בירושלים אם נטל כשר שהרי יש בה התר אכילה אבל חוץ