כפות תמרים קטו

אינה מחילה כמ"ש מוהריק"ו שורש קי"א ונתבאר בחה"מ סי' קמ"ב יע"ש ומה"ט דמחילה בטעו' דחה הש"ך גופיה דרכו של הסמ"ע והב"ח בדעת מור"ם ז"ל דסברי דאפילו ידעינן בוודאי דטועה הבע"ד אינו רשאי לפסוק יותר ואהא הקשה עליהם הש"ך למה לא יפסוק לו כל מה שמגיע לו ע"פ הדין כו' דאי משו' מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל יע"ש וכיון שכן גם כשתבע סתם והדיין מסתפק בדעת הבע"ד אם טועה בדין או מוחל למה יפסוק הדין בלי דרישה וחקירה לדעת אם הבע"ד טועה והוי מחילה בטעות לכן יראה לע"ד דהדברים כפשטם ודברי מור"ם כבר הראה מקום דמעובדא דרבינ' ורונייא נפקא ליה וכבר הוכחתי מדברי התוס' והר"ן דשמעתין שכתבו דמה שלא דן לו רבא יותר לפי מה שגדר לפי שנתפייס רבינא ומחל בפחות והיינו דידע רבא כל הויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא דבתחל' שאל לו כפי מה שגדר ולבסוף נתפייס לו בדמי נטירה בכה"ג לא יוכל הדיין לפסוק יותר גם עובדא דהריב"ש סי' רכ"ז דמייתי מינה מור"ם ראיה הכי דייקא דכיון דהתובע נתן ברירה לנתבע וכו' לא היה להם לפסוק ממה שתבע שלא ליתן לנתבע הברירה וכבר כתב בכה"ג א"ח בכללים ס' פ"א בשם שארית יהודה דסלקין לעילא ונחתין לתת איד עין כמה מעלות טובות למיישב דברי הפוסק להסכימם עם הגמ' מה דוחק עצמו בגמ' להעמידם בפשט הפוסק יע"ש. ובנ"ד דפשט הגמ' דאמר זיל פייסיה כו' משמע דידע רבא כל הויכוח שהי"ל לרבי' עם רונייא ולכך לא פסקו לו יותר לפי שכבר מחל לו כמ"ש התוספו' והר"ן וכן יש לפרש דברי מור"ם כנ"ל ומה שסיים רבא ואי לא דייני' לך כרב הונא כבר כתבתי לעיל והסמ"ע וב"ח נתחבטו בזה והסמ"ע פירש דליכא לפרושי דלהפחידו אמר כן והביא ראיה ממ"ש התוס' בבתרא דשלא להפחידו אמר כו' ואינו סבור כרב הונא דאם כן היל"ל מחינא לך כו' והש"ך דחה דברי סמ"ע דהתוס' איירי להוכיח דהלכתא כרב הונא כו' וכ"כ הב"ח יע"ש. ודבריהם תמוהים בעיני דזה ודאי לא נעלם מהסמ"ע הבנת התוס' דאיירי להוכיח דהלכתא כרב הונא אלא כוונת הסמ"ע להוכיח משם דלא נוכל לפרש ואי לא דיינינא לך כרב הונא הוא להפחידו דא"כ היל"ל מחינא לך כו' גם מ"ש הסמ"ע דמ"ש ואי לא דיינינן לך כרב הונא הוא דרך קנס. ק' בעיני דאיך נקנוס אותו שישלם לחבירו מה שמחל לו ותו דאם איתא להך דינא אמאי לא כתבו מור"ם ז"ל. לכן נלע"ד דה"ק אם לא היה שנתפייס רבינא בדמי נטירה הייתי דן כרב הונא לפי מה שגדר וזה נכון וישר וכדכתיבנא ודוק:

וכ"ת איך אפשר לומר דבע"ד שתבע את חברו בדב' מועט מחמת שהוא טועה בדין דהדיין יכול לפסו' יותר והלא כתב הרמב"ם ס"פ כ"א מה' סנהדרין לא ילמד א' מבע"ד טענה אפי' הביא עד א' כו' ראה הדיין זכות לא' מהם ובע"ד מבקש לאו' כו' יע"ש ויר' דיש לחלק שפיר דכל זה שכתב הרמב"ם הוא במידי דתלוי בטענות כגון העורר על השדה ועשאה סי' לאחר דאיבד זכותו כדתנן פ' שני דייני גזרות ואמרי' עלה בגמרא דאם טען לו' תלם א' הוא שעשיתי סי' ולא כל השדה נאמן ונתבאר דין זה בח"מ סי' קמ"ו בכה"ג דהדבר תלוי בטענות בודאי שלא יוכל הדיין לטעון בעד הבע"ד דמתוך דברי הדיין ילמוד לשקר אבל במידי שאינו תלוי בטענות אלא בידיעת הדיין כגון שהלוה לחברו מאה זהובים על שדהו וא"ל אם לא תפרעם עד ג' שנים יהיה שלי ועברו ג' וד' שנים ובא בעל השדה ותבע שדהו דאין המכר כלום משום דהיא אסמכתא ולא תבע ממנו פירות שאכל מחמת טעות בכה"ג יפסיק הדיין יותר ממה שתבע ויאמר הדרא ארעא והדרא פירי כמ"ש רב נחמן בפ' איזהו נשך ונתבאר בח"מ סי' ר"ז ובכל בכ"ג אינו מלמד הדיין טענה אלא מגלה הדין ופוסק הדין יותר ממה שתבע הבע"ד כי הבע"ד לא תבעו מחמת שהוא טועה בדין ובכה"ג מודה הרמב"ם. וא"ת אמאי כשמביא עד א' אינו יכול לו' הדיין אין מקבלין עד א' והלא זה גילוי הדין והודעתו י"ל דשאני התם דאם יאמר הדיין כן פותח לו פתח שיכחיש הבע"ד את העד ואפשר דהבע"ד מתבייש להכחיש העד ומתוך דברי הדיין מתחזק להכחישו והכי דייקי דברי הרמב"ם דקאמר הלואי שיודה ויאמר אמת העיד אמנם אם הבע"ד השיב זה העד מעיד שקר ולא ידע לטעון דעד א' אינו נאמן עלי יר' בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן ומה שסיים הרמב"ם עד שיטעון הוא ויאמר עד א' אינו נאמן עלי אפשר לומר דלאו דוקא והרמב"ם אורחא דמלתא נקט דרוב העולם יודעים דעד א' אינו נאמן ובודאי דכך הם משיבים עד א' אינו נאמן עלי אבל אם הבע"ד עם הארץ ולא ידע לו' ע"א אינו נאמן עלי אלא או' זה העד שקר מעיד יר' בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן ודע דהטור ח"מ סי' י"ז העתיק דברי הרמב"ם הללו וכתב ואינו משמע כן בירוש' כו' יע"ש וכתב הסמ"ע והוכחתי בדרישה דגם על מ"ש הרמב"ם דאסור לו' אין מקבלין עד א' פליג הטור כו' עכ"ל וראיתי בתשו' פני משה ח"ב סי' ק"ך תשובה א' למהר"א ברודו נר"ו דהדבר צריך תלמוד איך יחלוק הטור על הירוש' שאמ"ר הונא מקל דיינא דהו"א מקבלון אתון חד סהיד כו' והניח הדבר בצ"ע והר"ב פני משה שם סימן קכ"א תירץ יע"ש ולעד"ן דהטור הבין מתוך דברי הרמב"ם דכתב דצריך שיטעון עד א' אינו נאמן עלי דהם דברים מעכבים שיאמר כן אבל אם לא אמר כן אלא הכחיש העד בלבד ואמר שקר מעיד עלי לא סגי ואינו יכול הדיין לו' עד א' אינו נאמן שהיא הטענה בשלימות אלא לפתוח לו קצת פתיחתא דחכימי שיאמר הדיין הרי עד א' העיד עליך דהיא פתיחה בלבד כדי שיגמור הבע"ד לו' אינו נאמן עד א' עלי מפני שסבור הרמב"ם דמ"ש בירוש' רב הונא היא מקל דיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד מיירי אע"ג דכבר אמר הבע"ד דהעיד מעיד עליו שקר אפ"ה לא יוכל לו' אין מקבלין עד א' אבל הטור מפרש דמ"ש בירוש' רב הונא מקל דיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד וכו' היינו שהתובע הביא עד א' שהלוה לשמעון מנה וטרם שישיב הנתבע פותח הדיין ואו' אין מקבלין עד א' בזה ודאי אסור דמלמד לנתבע שיכחיש העד אבל אם הנתבע השיב אחר עדות העד שקר ענה בי ולא היו דברים מעולם אע"ג דלא ידע לטעון עד א' אינו נאמן יאמר הדיין עד א' אינו נאמן וכגון זו פתח פיך לאלם אע"פ שאו' הדיין הטענה בשלימו' וכן בשאר מיני טענות כגון מי שאמר בפני עדים אני חייב לפ' מנה ובא פ' ותבעו לדין שיפרע לו דנאמן לו' שלא להשביע את עצמי אמרתי כתב הרמב"ם ספ"ו דטוען כשיבא לב"ד או' לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך אמר אין לו אצלי כלום א"ל והלא אתה אמרת בפני עדים שאתה חייב לו אם עמד ושיל' מוטב ואם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען ואמר שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור והטור סי' פ"א סכ"ד הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב בשם הראב"ד והרא"ש דאם אמר איני חייב כלום אנו טוענין לו דשלא להשביע את עצמו אמר כן ובכל כה"ג פתח פיך לאלם הוא והכלל העולה דהרמב"ם וטור פליגי בפיר' הירוש' במ"ש ר' הונא מקל דיינא דאמר מקבלין וכו' דהרמב"ם סבור לדעת הטור דאע"ג דאמר הבע"ד שקר ענה בי לא יוכל הדיין לומ' אין עדות א' כלום עד שהבע"ד בעצמו יאמר עד א' אינו נאמן עלי והטור ס"ל דמ"ש בירוש' מיירי טרם שישיב הנתבע על טענתו דאז אסור לדיין לו' עד א' אינו נאמן אבל אם השיב הנתבע שקר ענה בי יטעון הדיין בעדו עד א' אינו כלום אע"ג דאמר הדיין הטענה בשלמות והיינו אידך דירוש' ר' הונא כי הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע הוא פתח ליה ומיהו כבר כתבתי דזה שהבין הטור מתוך דברי הרמב"ם דצריך לעיכובא שהבע"ד יאמר עד א' אינו נאמן עלי אין הדברים מוכרחים גם בטענ' שלא להשביע דהבין מדברי רמב"ם דאע"ג דאמר איני חייב לך כלו' צריך שיא' שלא להשביע את עצמי דוקא לכך כתב דהרא"ש חלק עליו אין הדברים מוכרחים כמו שיראה הרואה בדברי הרמב"ם פ"י מטוען כשהעתיק אותו מעשה דקב השו' דמשמע שם דכשטען הבע"ד איני חייב לך כלום בזה לבד פוטרו הדיין וכבר ראיתי שעמד בפרט זה בס' גידולי תרומה דף קע"ז ע"ד ודוק:

של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול פרש"י בגמ' מפרש טעמא כלו' דפליגי אמוראי בגמ' חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון וק' דלפי האמת אין זה הטעם אלא עיקר טעם הדבר משום דערלה ותרומה טמאה דינן בשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו ומה שנחלקו אמוראי בטעם ערלה משום היתר אכילה או משום דין ממון היינו משום דנ"מ לענין מעשר ב' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה ועיין בהר"ן במתני' ובר"פ ונ"מ טובא בין הנך טעמי דאי הוי טעמא משום דעומדים לשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו פסולים אפי' ביום ב' ואילך אבל אם הטעם הוי משום היתר אכילה או דין ממון דנפקא מלכם לא פסיל אלא ביום א' וא"כ ק"ל טובא איך רש"י ז"ל המאיר עינינו סתם ואמר בגמ' מפרש טעמא דמשמע דלפי האמת טעמא הוי משום דאין בו היתר אכילה ולפי האמת אין זה הטעם כדפרישית וראיתי להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה ולפיר' הוא פסול למאמר השי"ת פרי ואלו אין ראוין לאכילה עכ"ל ולשון זה מגומגם מאד בעיני דפתח בטעם מפני שטעונין שריפה וסיים בטעם אחר לפי שאין בהם היתר אכילה גם מ"ש דנפקא מדכתי' פרי ואלו אין ראוין לאכילה ק' בעיני דהיתר אכילה או דין ממון נפקא מלכם לא מפרי ומיהו מתוך דברי הרמב"ם נר' בחבורו הגדול בהדייא דערלה ותרומה טמאה פסול לכל הימים שכ"כ בפ"ח דין ב' אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול ובדין ט' כתב והפסלו' שהוא משו' ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין בי"ט א' בין בי"ט ב' פסול עכ"ל. אמנם ק"ל דבשלמא אי הוי טעמא משום דטעון שריפה דין הוא שיפסל בשאר ימים משום דכתותי מכתת שיעוריה אבל משום היתר אכילה דנפקא מלכם לא היה לנו לפסול בשאר ימים וכיון שכן אתרוג של טבל שאסור באכילה ואינו טעון שריפה הי"ל להכשירו בשאר ימים ולמה הוא ז"ל פסלו בשאר ימים כיון דהיתר אכילה נפקא מלכם דהוי דוקא בי"ט א' י"ל דהרמב"ם ס"ל דטעם היתר אכילה או דין ממון לא נפקא מלכם אלא נפיק מדכתי' פרי עץ הדר ופרי שהוא אסו' באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מיקרי וכיון דנפיק דין זה מתיבת פרי לכך פסלי אתרוג של טבל שאסור באכילה בכל הימים ודוק וראיתי בשלטי הגבורים וז"ל ומז"ה פוסל אפי' בערלת ח"ל ולי נר' דערלת ח"ל יש בה היתר אכילה וכו' יעו"ש ולעד"ן כדברי מז"ה דשל ערלה פסול אפי' בח"ל דהתנן שלהי מ' ערלה הערלה הלכה כלומר שאסורה בח"ל ואפליגו עלה בפ"ק דקידושין מאי הערלה הלכה שמואל אמר הלכות מדינא ורי"א הל"מ ופסקו הפוס' כר"י ומה שטען ריא"ז דשל ערלה