כפות תמרים קיד

בה"ג והענין הוא דבשלמא אי הו"א דד' מינין שבלולב אינם מעכבים ביום ב' משום דד' מינים ד' מצות הם ומאי דאשכח בשני יקח ולא קפדינן אד' מינים אז הוה א"ש פי' בה"ג דאי מגביה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דד' מצות הם אלא דביום הא' בעינן שיהיו כולם לפניו אבל השתא דכתבו התוס' שתחלת דבריהם דביום ב' קפדינן אד' מינין משום דמצוה א' הן השתא הוקשה להם על בה"ג איך פי' דאם הגביה כל א' וא' לבדו שפיר דמי דבר תימה לומר כן כיון דכולן מצוה א' איך יועילו בזה אחר זה כנ"ל. כתבו עוד ור"ת הגיה בספרו כו' עיין בהרא"ש דדחה דברי ר"ת וקיי' דברי בה"ג וכן דעת רוב הפוסקים ומרן סי' תרנ"א כתב דכן נראה מדברי רש"י פ' הקומץ יע"ש ואני עיינתי בפ' הקומץ דכ"ז וראיתי שרש"י ז"ל ס"ל כר"ת שכ"כ וז"ל אבל יש לו אין מעכבין אפי' לא אגדן כא' עכ"ל ואע"ג דהאתרוג יש להכסימו ללולב בשעת נענוע כמ"ש לעיל אפ"ה פסק מרן כדעת בה"ג וסיעתו דאם נטלם א' א' יצא דההיא היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בלולב ומיניו אם נטלם א' א' יצא ודוק:

א"ר אמי חזר בו ר"י כלומר דמכשר בחד. כתב ה"ה בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כר"י דבעי' ג' הדסים וכדברי ר"ט דאמר ג' קטומים והזכיר ג' בהדס עכ"ל. והקשה בתי"ט דהא ר"י חזר בו ומכשר בחד ואני תמיה עליו אמאי לא היקשה קו' על הרמב"ם בפי' המשנה דכתב והלכה כר"י ור"ט ואפשר לומר דהתם ה"ק והלכה כר"י בחזרתו דמכשר בחד והלכה כר"ט דמכשיר קטום ונקטינן קולי דתרווייהו אמנם זה לא יתכן דא"כ הכי הול"ל הלכה כר"ע וכר"ט ומדקאמר הלכה כר"י היינו לאפוקי ר"ע דמכשיר בחד וכוונתו לומר דאין הלכה כר"ע במנין כיון דשני חבריו חולקים עמו וס"ל דבעי ג' בהדס ונראה לי לתרץ בעד הרמב"ם וה"ה דהא אמרינן חזר בו ר"י היינו לומר דס"ל לר"י בחזרתו דבדיעבד מכשר בחד אבל לכתחלה גם אחר חזרתו בעי ר"י ג' ור"ט בעי לעיכובא ג' ור"ע מכשיר לכתחלה בא' וכיון דר"י בתחלה סבר לגמרי כר"ט דלעיכובא בעי ג' ובחזרתו נמי דמכשיר בחד היינו בדיעבד ולכתחלה בעי ג' נמצא דגם בחזרתו חולק עם ר"ע הלכך פסקינן כר"ט במנין דלעכובא בעי ג' משום דר"י מסייע ליה טרם חזרתו בהחלט ואחר חזרתו במקצת ועיין מ"ש התי"ט והל"מ ותראה כי דרך זה הוא כלול מתוך דבריהם ועיין מ"ש מו"ח ז"ל בעץ החיים ולא נתחוורו דבריו במקום הזה בעיני יע"ש:

אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר"ט ופירש"י דהקונים היו מבקשים ג' הדסים ושלמים. וק' מי אמר לו זה דלמא הקונים לא היו מבקשים אלא ב' קטומים וא' שאינו קטום והמוכרים היו רוצים למכור ביוקר משום א' שאינו קטום וא"ל שמואל שימכרו בזול ואם לאו ידרוש כר"ט דמכשיר ג' קטומים י"ל דאם איתא להך פי' איך פריך בגמרא בסמוך ולדרוש להו כר"ע הלא ר"ע בעי חד דלא קטים וכל היוקר הוא בשביל א' דלא קטים ומדפריך דלדרוש כר"ע עכ"ל דהקונים היו מבקשים ג' הדסים שלמים באופן דרש"י נמוקו עמו מכח קו' התלמוד וכ"ת תקשי על התלמוד דלמא לא היו מבקשים רק ב' קטומים וא' שאינו קטום ובכן לא תקשי ולדרוש להו כר"ע י"ל דהתלמוד ס"ל דמסתמא היו מבקשים ג' הדסים משום הידור מצוה ודוק:

תוס' ד"ה ולדרוש להו כר"ע תימה כו' איכא למידק דמאי פרכי התוס' והלא משום עת לעשות לה' יכול גדול הדור להקל בשל תורה אף על פי שאינו כהלכה כדתנן ספ"ק דכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו כו' נכנס לב"ד ולימד כו' ופירש"י ור"ע ז"ל נכנס לב"ד ולימד אף על פי שהיקל על ד"ת עת לעשות לה' הוא כו' יע"ש י"ל דאינו יכול להקל משום עת לעשות לה' אלא גדול הדור שאין למעלה הימנו כגון רשב"ג שהיה נשיא אבל מי שאינו נשיא אינו יכול להקל א"נ י"ל דשאני התם דהקולא היא בשב ואל תעשה שפטרה מלהביא שאר קינין ויש רשות ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה אבל הכא גבי הדס אם ידרוש כר"ע דלא בעי אלא הדס א' ולא ס"ל כותיה נמצא דדורש דבקום עשה יטלו הלולב בהדס א' שלא כהלכה אך ק' דאימא דמאי דפריך בגמרא ולדרוש להו כר"ע היינו משום הדחק דבשעת הדחק יכול הב"ד להורות להקל על פי סברת היחיד וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רל"ג דבמחלוקת יחיד ורבים אינם סומכים על היחיד אא"כ בשעת הדחק וכמ"ש פ"ק דנדה דף ט' במחלוקת ר"א ורבנן דא"ר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ונראה דלא אמרו כדאי הוא פלו' לסמוך עליו בשעת הדחק אלא כשהב"ד שבא לידו מעשה אין דעתו מכרעת לאחד מן הצדדין ורואה מחלוקת מב"ד שקדמו יכול הב"ד האחרון לסמוך על היחיד בשעת הדחק אבל אם הב"ד אחרון דעתו מכרעת כסברת הרבים ולא ס"ל כלל כסברת היחיד לא יוכל לסמוך ע"ד היחיד כיון דלא ס"ל כוותיה והכא נמי פרכי התוס' דמאי פריך לידרוש כר"ע הא לא ס"ל כר"ע אלא כר"ט וכיון דלא ס"ל כר"ע אפילו בשעת הדחק אינו יכול לסמוך עליו ועיין מ"ש לעיל גבי לולב יבש דיוצאים בו בשעת הדחק וכו':

כתבו עוד וי"ל דכל זה מן הדיוק כו' ק' דזה התירא הוא פשוט וכך היא הבנת השמועה דקאמר אלימא משום דמיקל לדרוש כר"ע דמיקל טפי וא"כ קשה על התוס' ודקארי מאי קארי לה י"ל דהתוס' לא היו גורסין מ"ט אלימא משום דמיקל דלפי גירסא זו ודאי דכוונת השמועה כדפי' התוס' וכך היו גורסים אשוו וזבינו כו' ולדרוש להו כר"ע וזו היא גירסת הרמב"ן כמ"ש הר"ן ולפי גירסת זו הוה משמע לתוס' דהקו' היא קו' החלטית דלדרוש כר"ע דהלכה כמותו ולכך פרכי התוס' תימה הא לא ס"ל כר"ע כו' כלומר דס"ל לשמואל דהלכה כר"ט בין לענין דקטומים כשר בין לענין דבעי ג' הדסים לעיכובא ותירצו וי"ל כו' כלומר דכך פריך ולדרוש כר"ע לאו קושיא החלטית היא אלא היא להכריח דשמואל ס"ל כר"ט ולא היה מפחידן במידי דלא ס"ל ודוק ובזה יובן קשר התוס' במ"ש ומיהו ק' כו' דהקשר הוא מובן דקושי' זו דפרק כל שעה נולדה לפי תירוצם דפירשו כונת התלמוד במ"ש ולדרוש כר"ע הוא להכריח דלא מפחיד במידי דלא ס"ל אבל לפי מה שהיו סבורים תחלה דקו' ולדרוש כר"ע היא קושיא החלטית ל"ק מפרק כל שעה וזה ברור מאד. אמנם ק"ל לשיטת הרמב"ן דכי היכי דפריך ולדרוש כר"ע אמאי לא פריך ולדרוש כר"ט וכדפרכינן פרק כל שעה ולדרוש כר"ש וליכא למימר דהרמב"ן יתרץ דמ"ש התוס' לקמן דלא דרש כר"ש משום הדור מצוה א"כ מה"ט לא תקשי ולדרוש כר"ע דסגי בחד דהניח מלדרוש כר"ע משום הדור מצוה ונוייה שיהיו ג' הדסים ויש ליישב ודוק:

כתבו עוד ובריש בתרא גבי רוניא כו' קשה דמאי מקשו התוס' אמאי לא דן לו כרב הונא דלמא לא ס"ל כותיה ולהפחידו אמר כן י"ל דהתוס' אזדו לטעמייהו דכתבו לעיל דאין הדיין מפחיד במידי דלא ס"ל אלא היכא דיש צורך מצוה אבל גבי קדרות וכן נמי גבי רונייא ל"ל לדיין להפחידם במידי דלא ס"ל ועיין בתוס' דבתרא ובמ"ש התוס' מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות ק' כיון דנתפייס רבינא ומחל לו בפחות איך א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא הרי אינו יכול לדון כן כיון שכבר נתפייס רבינא וליכא למימר דלהפחידו א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא אבל לפי האמת לא יוכל לדון כרב הונא כיון דרבינא מחל לו דהרי הוכחת לעיל דלא להפחידו אמר כן כמ"ש התוס' ואע"ג דמ"ש התוס' דשלא להפחידו אמר כן הוא לאפוקי דלא נימא דלא ס"ל כרב הונא מ"מ מהטעם שהכריחו התוס' שלא להפחידו א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא אלא ס"ל כרב הונא באמת דאל"כ הו"ל להפחידו בענין אחר ואי לא מחינא לך בסלוא דלא מבע דמא כמ"ש התוס' בבתרא ה"נ ליכא למימר דאינו יכול לדון כרב הונא מטעם דמחל לו רבינא ולהפחידו א"ל ואי לא דיינינן לך כרב הונא דאם היה רוצה להפחידו כדי שישלם מה שנתפייס רבינא היל"ל ואי לא מחינא לך בסלוא דלא מבע דמא באופן דהדרא קו' לדוכת' אם הטע' שלא דן לו כר' הונא משו' דנתפייס רבינא ומחל לו בפחות א"כ איך אמר ליה ואי לא דיינינן לך כרב הונא הרי אינו יכול לדון כרב הונא כיון דנתפייס רבינא ויראה דמ"ש זיל פייסיה במאי דאפייס ואי לא דיינין לך כרב הונא אין הכונה אם לא תרצה לפייסו במאי דאפייס באגר נטירא דניינין לך כרב הונא אלא ה"ק זיל פייסיה במאי דאפייס במאי דקא תבע לך אגר נטירא ואי לא כו' כלומר ואם לא היה שנתפייס באגר נטירא אלא היה תובע את הדין בסתמא שתשלם לו אז הייתי דן כרב הונא שתשלם לו כל מה שגדר וא"כ ראוי שלא תסרב בדין לפרוע אגר נטירא שתבע לך רבינא זה נ"ל נכון וישר ודוק. ודע דמור"ם אה"מ ס"ס י"ז כתב וז"ל בע"ד שתבע את חברו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו כו' וכתב הסמ"ע והב"ח והש"ך דכתב מור"ם בדרכי משה דיצא לו דין זה מהך עובדא דרוניא והסמ"ע וב"ח הבינו מדברי מור"ם דאפילו התובע טועה בדין או שאינו בקי אינו רשאי הדיין לפסוק לו יותר ואהא ק"ל מנ"ל למור"ם הך דינ' הלא בעובדא דרבינא ורונייא ידע הדין דחייב לו יותר וכן שאל לו מתחלה כמו שגדר אלא דשוב נתפייס בדמי נטירה ולכן לא דן לו רבא כרב הונא לפי שנתפייס רבינא בפחות ותירצו בזה דכשבא רבינא ותבע מרונייא את תביעתו לפני רבא לא סיפר לו הויכוח שהיה ביניהם תחלה אלא תבעו סתם דמי נטירה וקס"ד דרבא דרבינא היה טועה בדין ואפ"ה לא פסק לו יותר משום דאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ודברי התוס' דשמעתין הם הפך דבריהם שכ"כ ומה שלא דן לו כרב הונא לפי שמחל רבינא בפחות וכ"כ הר"ן ומלשון התוס' והר"ן מוכח בהדיא דרבינא סיפר כל הויכוח שהיה לו עם רונייא ושכבר נתפייס לו בדמי נטירה וכן מוכח בלשון רבא זיל פייסיה במאי דאפייס כלומר זיל פייסיה במאי שנתפייס לקחת פחות מדינו דאל"כ אלא לא ידע רבא מהויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא אלא שבא רבינא ותבע מרונייא דמי אגר נטירא וסבור רבא דרבינא היה טועה בדין היל"ל זיל הב ליה מאי דתבע לך ומדקאמר זיל פייסיה כו' מוכח בהדיא דרבא ידע כל הויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא. גם הדרך שכתב הש"ך דרבא נסתפק בדעת רבינא אם היה טוע' בדין או מחל לו ולפיכך לא דן לו כרב הונא ובכה"ג איירי מור"ם ז"ל אם הדיין מסתפק בדברי הבע"ד אם טועה בדין או מחל לו בכה"ג לא יפסוק יותר מתביעתו יע"ש מתוך דברי התוס' והר"ן הנז' ומ"ש לעיל מבואר גם סתירת דרך זה ותו דהדבר קשה דאם הדיין מסתפ' בדברי בע"ד אם טועה בדין או מחל לו למה יפסוק הדיין בלי בירור ירבה בחקירה מהו דעתו של בע"ד אם הוא טועה בדין יאיר עיניו ובזה נחשב להשבת אבידה כדמוכח ממ"ש הרא"ש והביאו הטח"מ סי' קנ"ד ומצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא וכ"כ הרשד"ם ח"מ ר"ס רס"ז וסימן מ' יע"ש ותו דבאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חברו דאי משום שמא מחל אין זה מספיק דשמא לא מחל אלא טועה בדין היה ומחילה בעוות