כפות תמרים קח

הכא דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' לימא שאני הכא דלא אכפ' שימות החלזון ולכך פטור משום נטילת נשמה דהוי מלאכה שאינה צריכה ותו ק"ל דהך ברייתא דפוצע חלזון ר"י איירי בה ור' יהודה ס"ל מלאכה שאינה צריכה חייב עליה וכיון שכן תקשי לר' יהודה וליחייב נמי משום נטילת נשמה ויראה לי דהך קו' מתרצת חברתה דלכך הוצרכו לשנויי בגמרא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה וכו' לתרץ הקו' גם לר"י כלומר דלר"ש דס"ל מלאכה שא"צ פטור עליה כשהיו מתרצים שאני הכא דלא איכפת לן שימות החלזון היתה הקו' מתורצת לר"ש אמנם לר"י דס"ל מלאכה שא"צ חייב עליה אכתי תקשי וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמנם השתא דתריץ דכמה דאית ביה נשמה טפי וכו' כלו' דמיצר הוא דמת החלזון בכה"ג אפי' ר"י מודה דפטור וכי מחייב ר"י במלאכה שא"צ היינו במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי אבל במידי דלא ניחא ליה אי מתרמי כגון מיתת חלזון אפי' ר"י מודה דפטור כנ"ל ודוק הכלל העולה מכל הנז' דהנה נתבאר יפה דהא דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישיה לאו כלל גמור הוא לדעת ר"י בעל התוס' אלא צריך תנאי אחר דמיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי ליה אותה מלאכה אבל במידי דלא אכפת ליה אם מתרמי אותה מלאכה אע"ג דהיא נעשית בהכרח והוי פסיק רישיה פטר ר"ש משום דאז הוי מלאכה שא"צ לגופה ובכן נתיישב יפה מה שמקשי' העולם מה הפרש יש בין מלאכה שא"צ לגופה דפטור לר"ש ובין פסיק רישיה דמודה ר"ש דחייב דגבי פסיק רישיה מיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי אותה מלאכה אבל מלאכה שא"צ לגופה אע"ג דהיא נעשית בהכרח מיירי במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי ולכך פטר בה ר"ש זה עלה בידי מתוך דברי התוספת דפרק כלל הגדול דף ע"ה ד"ה טפי ניחא לי ומתוך דברי התוספות פרק המצניע דף צ"ד ד"ה ר"ש:

והרמב"ם פ"א דשבת דין ז' יראה ברור מדבריו דמלאכה שא"צ ר"ל שעושה המלאכה לדחות ההיזק מעליו וזהו כדעת רש"י והר"ן פ' המצניע דף צ"ג דפי' גבי מה ששנינו המוציא המת פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה כלומר דעושה מלאכת הוצאה לסלק היזק הטומאה מעליו ואע"ג דהוי פסיק רישיה דא"א שלא תעשה המלאכה של ההוצאה אפ"ה פטור לר"ש משום דלא ניחא ליה במלאכת ההוצאה ואינו עושה אותה אלא לסלק ההיזק מעליו ומאי דאמרינן בעלמא מודה ר"ש בפסיק רישיה פירש הרמב"ם פ"א דין ו' הרי שצריך לראש עוף וכו' מתוך מ"ש שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד משמע דמיירי דהא מכוין בחתיכת ראש העוף לב' כוונות שיצחוק הקטן בראש העוף ודבר זה קשה בעיני טעמא דהוא מכוין גם להריגת העוף אפי' שלא יכוין כלל אלא לצחוק הקטן בראש העוף ואלו היה לו ראש עוף חתוך לא היה חותך ראש עוף זה ועתה דאין לו חותך ראש עוף זה כדי שיצחוק הקטן ונמצא דלא כיון להריגת העוף כלל אפ"ה כיון דהריגת העוף היא מוכרחת לפי' מודה ר"ש דחייב ולא הוי מלאכה שא"צ דפטור לר"ש דפירש מלאכה שא"צ הוא כשעושה המלאכה לסלק היזק מעליו כמו שהוכחתי מדברי הרמב"ם ורש"י והר"ן ולכן דברי רמב"ם צ"ע במה שהאריך שיכוין גם להריגת העוף:

אמנם רש"י ז"ל הכא בשמעתין כתב מודה ר"ש בפסיק רישיה באו' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות וכו' ודבריו הם תמוהים בעיני הרבה דאם אינו רוצה שתמות בכה"ג פטור לר"ש כדאיתא פרק כלל גדול ד' ע"א גבי פוצע חלזון דפרכינן דנחייב משום נטילת נשמה דמודה ר"ש בפסיק רישיה ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הרי בהדייא דהיכא דלא ניחא ליה שתמות אע"ג דהוי פסיק רישיה פטור לר"ש וצ"ע ואל יעלה בדעתך לומר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אינו מותר רק לדעת הערוך בערך פסק וכל הפוסקים חולקין עליו ותרצה לתרץ דרש"י אזיל בשיטת כל הפוסקים דחולקים על הערוך דזה ודאי אינו דמה שחלקו על הערוך הוא משום דהערוך ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ואהא חלקו עליו דאינו מותר רק אסור מדרבנן כמ"ש בא"ח ס"ס ש"ך אבל לענין חיוב דאורייתא לא אמרינן מודה ר"ש בפסיק רישיה אלא במידי דניחא ליה אי מתרמי לדעת התוס' או במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי לדעת רש"י כדאיתא פרק כלל גדול דף ע"ה אבל במידי דלא ניחא ליה אע"ג דהוא פסיק רישיה בזה לא ימצא שום סברא דחייב מן התורה וכשאמרו בשמעתין והא מודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לענין חיוב מן התורה וא"כ לא הי"ל לרש"י לומר באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת וכו' דאם אינו רוצה שתמות אינו מודה ר"ש דחייב אע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ודוק. הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי ופרש"י ולא צריך להאי וכו' איכא למידק לפרש"י דאין כאן תיקון כלי כיון דאית ליה אחריתי אמאי אצטריך לומר דר"א כר"ש סבר לה כאבוה וכו' והלא אפי' ס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כאן יש להתיר משום דכאן אינו מתקן וראיתי בתוספת דשבת ד' ק"נ ע"א ובתוספת דיומא דף ל"א ע"א דהקשו קושיא זו על פרש"י יעו"ש ואפשר לתרץ ולומר דרש"י סבור דאה"נ דהשתא לפי תירץ זה אין אנו צריכים לומר דסבר לה כאבוה תיקון כלי דאית ליה הושענא אחרת משום דשמא יתקלקל לו ההושענא אחריתי ויצטרך לזו שתיקן ואגלאי מלתא דכלי עבד ור"ש לא חייש להא דשמא לא יצטרך לה ולא הוי פסיק רישיה וליכא תיקון כלי בשעה שממעט ענבי הדס כיון דאית ליה הושענא אחריתי וכ"מ שכתבו התוספת דכתובות דף ו':

תוספת ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה וא"ת כו' וי"ל דאין מתכוין דהתם כו' עיין בתוספת פרק כלל גדול דף מ"א ע"ב ובפרק אמר להם הממונה דף ל"ד ע"ב יע"ש ודוק:

כתב מרן בכ"מ פ"ה מהלכות שבת מצאתי כתוב ההפרש שיש בין פסיק רישיה למלאכה שאצ"ל כו' יע"ש ואני מצאתי הך מלתא בתשובת הר"מ אלשקאר סי' ק"ד י"ש ואיכא למידק אם במלאכה שא"צ שהוא מתכוין לגוף המלאכה פוטר ר"ש כ"ש בפסיק רישיה שאינו מכוין כלל ותו ק"ל המשל שהביא לענין פסיק רישיה דחייב כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי כו' דמשמע דס"ל דבכה"ג חייב הם דברים תמוהים דהרי שנינו בשבת פרק האורג ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו כו' והדמיון של המשנה הוא לגבי ב' וה"ק הא למה זה השני דומה לנועל את ביתו וכו' שהוא פטור ומותר כדאמרינן בגמרא וכ"פ הרמב"ם פ"י דשבת דין כ"ג יע"ש ולקושיא זו יש לתרץ דבריו דה"ר אברהם ס"ל כמ"ש הר"ן פ' האורג דמ"ש במתני' הא למה זה דומה כו' פירוש כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעול אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר כו' יע"ש באורך הרי דהר"ן ס"ל דאם נכנס צבי לבית והבית פתוח והבע"ה רוצה לנעול ביתו לשמרו ואינו מכוין לשמירת הצבי הוא אסור משום דהוי פסיק רישיה וא"כ ה"ר אברהם ס"ל כהר"ן ומ"מ ההפרש ששם הר"א בין פסיק רישיה למלאכה שאצ"ל לא נהירא לי דמ"ט לחייב בפסיק רישיה משום דאינו מכוין למלאכה כל עיקר ויפטור במלאכה שאינה צריכה אע"גב דהא מכוין לגוף המלאכה אלא שאין מכוין לתכליתה והלא הדברים ק"ו כדכתיב ותו ק"ל איך כתב ה"ר אברהם ז"ל דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר והלא חותך ראש עוף לצחק בו הקטן הוי פסיק רישיה כדכתב הרמב"ם שם פ"ה והרי התם הוא מכוין לגוף המלאכה דהיינו הריגת העוף אלא שאינו מכוין לתכליתה להרוג העוף ליטול נשמתו אלא כוונתו לצחוק קטן בראש העוף ומלאכה שא"צ הוי כגון מוציא את המת שלא יטמאנו כדתנן בהמצניע דמלאכת הוצאה שצריכה לגופה הוא כגון מוציא מרא וחצינא לחפור אבל מוציא מת שלא יטמאנו הוי מלאכה שאצ"ל ופטור עליה לר"ש ולפי דברי הר"א תיקשי אמאי חותך ראש עוף לצחק בו הקטן חייב הרי נתכוון לגוף המלאכה אלא שלא כיון לתכליתה וא"כ נימא דיהיה פטור משום דהוי משאצ"ל ומה שיראה לע"ד דההפרש הוא זה דפסיק רישיה הוי דהוא מכוין לעשות המלאכה ברצונו לשום צורך כגון חותך ראש עוף לשחוק בו וכגון ממעט ענבי הדס לאוכלם דאע"ג דלא כיון לתכלית המלאכה כגון ליטול נשמת העוף ולתקן ההדס מ"מ כיון דהמלאכה נעשית בהכרח מודה ר"ש דחייב אבל מלאכה שאצ"ל הוי כגון מוציא המת שלא יטמאנו ופרש"י פ' המצניע דף צ"ג דכל מלאכה שאינה צ"ל אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר"ש עכ"ל וכן כתב הר"ן וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"א אמנם התוספת שם כתבו בשם ר"י דמלאכה שא"צ קרי כשעושה המלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיה במשכן כו' יע"ש ולפי דברי ר"י קשה איך חותך ראש עוף לשחוק בו חייב וכן ממעט ענבי הדס לאכלם חייב משום פסיק רישיה נהי דהמלאכה נעשה מ"מ יהיה פטור כיון דלא כיון לתכלית המלאכה כעין שהיה במשכן ולכאורה הוה נ"ל דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לומר דמודה דאסור מדרבנן למעוטי כשאינו פסיק רישיה ואינו מתכוין כגון גורר אדם מטה דשרי לר"ש מודה ר"ש בפסיק רישיה דאסור מדרבנן אבל מן התורה אע"ג דהוא פסיק רישיה פטור משום דהוי מלאכה שאצ"ל אמנם זה לא יתכן דמשמע בהדיא דמודה ר"ש בפסיק רישיה לחייבו מן התורה כדמוכח פר"א דמילה דף קל"ג ולכן יראה דס"ל לר"י דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה מיירי במידי דניחא ליה אי מתרמי ליה המלאכה שהיתה במשכן ולפיכך חותך ראש לצחוק בו וממעט ענבי הדס לאכלה מיירי דניחא ליה דאתרמי ליה הריגת העוף ותיקון ההדס ובכן הוי מלאכה צריכה לגופה ולכך חייב אבל מוציא מת שלא יטמאנו וצד נחש שלא ישכנו לא איכפת ליה מהוצאת המת וצידת הנחש ולפירושו הוי מלאכה שאצ"ל ולעיל הארכתי בזה בראיות אלא שהוצרכתי לחזור ולכתוב על דברי הכ"מ בדרך קצרה כדי שיבינו אותו התלמידים ודוק:

גמרא ת"ר הותר אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק גרסינן כאגודה בכ"ף כמו שנראה מפירש"י שכתב כמו שאוגדין אגודת ירק כו' והרי"ף כתב וז"ל ואי אגיד ליה בי"ט לא אגיד אלא באגודה של ירק כו' וכתב מרן הב"י סי' תרנ"א מדברי הר"ן וז"ל נראה שהרי"ף גורס בבי"ת יע"ש ולעד"נ דאי אפשר לומר שהרי"ף גורס באגודה בבי"ת דאי גריס בבי"ת הברייתא באה להשמיענו באיזה דבר יקשור אותו