כפות תמרים קו

דר"י גופיה משני הכי ואלו שמיע ליה לא הוה משני שינוייא אחרינא ותו דשנויא דר"י ניחא טפי דמוקים לה לברייתא סתמית אליבא דרבנן דהלכתא כותייהו ולרב אחא צ"ל דהברייתא אתיא כר"א דלית הלכתא כותיה וזה דוחק:

אך אכתי קשה דאי רבנן גופייהו ס"ל דבקשים דאין ראויים למאכל בהמה אסור לקטום להריח אמאי לא פרכי עלה מהא דתנן שובר את החבית לאכול כו' כדפרכי בגמרא עלה דר"א י"ל דהא ל"ק דבלאו הכי צ"ל הכי לרבנן כמ"ש התוס' פ' חבית דף קמ"ו והרא"ש פרק בכל מערבין הביא דבריהם מרן סי' שי"ד דגם לרבנן צ"ל מ"ש בגמר' לר"א דההיא דחבית איירי במוסתקי:

אך תימה דלא חזינן להרמב"ם פרק כ"ג דשבת דאייתי גבי חבית הך אוקמתא דמוסתקי ע"כ יראה דהרמב"ם ס"ל דהך קושיא דחבית לא קשיא כלל דשאני התם דהשבירה היא כדי לאכול הגרוגרות ואי אפשר בלאו הכי אבל הכא אפילו בקשים ביותר כבר היה יכול להריח במלילת העלין ואין צריך כ"כ לקטימת העץ והכי דייק בגמ' דבתר דפריך מהא דחבית קאמר ועוד הא רב יהודה מפשח כו' דכיון דכבר הקשה מתניתין דחבית מה צורך להקשות מרבי יהודה אלא דהמקשה גופיה הכיר חולש' קושיתו מההיא דחבית כדקאמרן והוצרך להקשות מההיא דרב יהודה ומשני הא ר"א הא רבנן והך שינוייא הוא אליבא דרב אחא דלית הלכתא כותיה כדפרישית והא דפריך בסוף הסוגיא ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית ומשני כי תניא ההיא מוסתקי הוא הדין דהוא מצי לשנויי הך חלוקה דאמרן לעיל דשאני ההיא דחבית דאי אפשר בלאו הכי אלא דהתרצן תירץ מוסתקי לשיטת המקשה דאינו רוצה לחלק חילוק הנז' אי נמי אפשר דסבירא ליה דנקט הך חלוקה דמוסתקי לאשמועינן דאפילו הן עצי בשמים דאי אפשר להריח בהם כלל אם לא שבירה אפ"ה אסור לר"א ושאני ההיא דחבית דאיירי במוסתקי ואיך שיהיה עלה בידינו דדברי הרמב"ם שרירין וקיימין דפסק כר"י והוא מחלק בין קשים לקשי' והכי דייק לישנא דהרמב"ם דקאמר הנוטל קיסם של עץ כו' דסתם עץ אינו מאכל בהמה ובהא תנא חייב ואח"כ קאמר כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה וכו' מותר לקטום עצי בשמים כו' אלמא דבעצי בשמים הראויים למאכל בהמה איירי דדוקא להריח מותר הא לחצוץ שיניו אסור מדרבנן כיון דהם קשים אך מן התורה מותר כיון דהוו מאכל בהמה אבל בקשין דאין ראויין לבהמה לחצוץ בו שיניו חייב חטא' ולקטום להריח בהם אסור מדרבנן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי הרמב"ם ודוק ומ"מ הנה נתבאר דאפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהנוטל קיסם של עץ וקטמו לחצוץ בו שיניו דחייב היינו דוקא בקשין דאינן ראויין למאכל בהמה כדפי' אבל בקשין הראויין למאכל בהמה וכ"ש ברכין אין בהם משום תקון כלי וכדאמרי' בהמביא דף ל"ג אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי וכיון שכן ק"ל היכי פריך בגמ' הכא על ראב"ש דא' דיכול למעט ענבי ההדס בי"ט והא קא מתקן מנא והלא ההדס הוא מין עצי בשמים דרכים וראויים למאכל בהמה ואין כאן תקון כלי. איברא דאשכחן בפר' חבית דף קמ"ו ע"ב אמר שמואל האי טרפא דאסא ' אסור מ"ט ר' יימר מדפתי אמר משום מרזב רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דקטים ומנח ופרש"י שמא יקטום העלה מן הענף כו' כדתניא במס' ביצה כו' עכ"ל וק"ל עלה מאי ראיה מייתי מההיא דביצה הא ר"י מוקי לה בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה ולפיכך חייב חטאת אבל ברכין או קשין שראויין למאכל בהמה ליכא חיוב חטאת י"ל דההוא דטרפא דאסא משכחת לה דהוא אסא מאילן זקן וקשה דאינו ראוי למאכל בהמה וכ"כ הר"ן פ' חבית וכ"כ רש"י אשר סביבות הרי"ף וכן העתיק הב"י סי' שי"ד אלמא משמע דמשכחת לה הדסים קשין שיש בהם תיקון כלי דאם קטמן חייב חטאת ועיין להר"ן פ' המביא דתי' לההיא דטרפא דאסא בע"א יע"ש א"כ ה"נ מאי דפריך בסוגיא דידן והא מתקן מנא היינו משום דראב"ש סתמא קתני דאפי' בהדס קשה יכול למעט ענביו ולהכי פריך והא קא מתקן מנא כלומר ובשבת חייב חטאת ובי"ט סופג את המ' כיון דסתמא מיירי בכל מין הדס אפי' בהדס קשה כנ"ל ליישב הסוגיא ועלה בידינו דמסוגיא דפ' חבית מההיא דטרפא דאסא ומסוגיא דידן דפריך והא מתקן מנא יש סיוע לפסק הרמב"ם בקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו דחייב חטאת כדפי' ודע דבהך דינא דטרפא דאסא דנחלקו בו האמוראים בטעם הדבר פסק הרמב"ם פכ"ג דשבת דין ו' כר' יימר וכתב ה"ה ז"ל דצריך ענין אמאי לא פסק כרב אשי דהוא בתרא ומרן בכסף משנה הליץ בזה י"ש ובב"י סי' שי"ד העתיק מ"ש בכ"מ והוסיף י"ש והנה למה שהליץ בעד הרמב"ם דפסק דלא כרב אשי משום דאתי דלא כהלכתא זה לא אפשר דהא הרמב"ם פוסק פי"א דשבת קוטם קיסם לחצוץ בו שיניו חייב גם מ"ש מרן דרב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דסבירי ליה הכי ק"ל דהרי בפר' כל הכלים דף קכ"ה תנן זמורה שהיא קשורה בטפיח כו' מסיק רב אשי דטעמא דמתניתי' גזירה שמא יקטום וכ"פ הרמב"ם פכ"ג דין ז' אלמא גזירה שמא יקטום הלכתא ומשכחת לה בהדס קשה וזמורה קשה דאי מתקנו בשבת חייב והא דפסק הרמב"ם כר' יימר משום מרזב היינו טעמא משום דלטעמא דמרזב יש חומרא דאפילו יש לו עלים הרבה של הדס קטומים אסור להניח עלה של הדס בחבית משום מרזב אבל לטעמא דרב אשי גזירה שמא יקטום אם יש לו ב' וג' עלים של הדס קטומים יכול ליתן עלה של הדס בחבית ואז ליכא למיחש שמא יקטום כמ"ש הרא"ש וטור סימן שי"ד והרמב"ם פסק כר' יימר משום דמחמיר ודוק:

א"ר אשי כגון שלקטן לאכילה כו' דע דשורש מחלוקת ר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוין מתנינן לה בספ"ב דיום טוב דעגלה של קטן אינה נגררת אלא ע"ג כלים ואמרינן בגמרא אבל על גבי קרקע לא מ"ט דקא עביד חריץ ור"י היא כו' ור"ש פליג עליה בברייתא ותני גורר אדם מטה וכו' ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואיכא למידק דלמא ע"כ לא שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין אלא כגון גורר אדם מטה כו' דאפילו מתכוין לעשות חריץ לא מחייב מדאורייתא דנהי דחופר חייב משום תולדה דחורש היינו חופר כדרכו במרא וחצינא אבל חופר כלאחר יד אפי' מתכוין פטור מן התורה ולכך כשאינו מתכוין שרי ר"ש לכתחלה אבל הכא גבי ממעט ענבי ההדס דאם מכוין הוי מתקן מנא וחייב מן התורה משום מכה בפטיש או משום מחשך דלמא אפילו ללקטן לאכילה אסר ר"ש לכתחלה יש לו' דבפ' כירה דף מ"ו ע"ב ס"ד לומר כן ולבסוף דחו זה מדתנן פר' ט' דכלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה וכו' והא הכא דכי קא מתכוין איכא איסורא דאורייתא ואפילו הכי כי לא מכוין שרי ר"ש והא דמוכרי כסות צ"ל דהוי בענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים כ"כ התוס' פר' במה מדליקין דף כ"ט יע"ש:

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' פירש רש"י שאו' אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות כו' וכ"כ הרמב"ם רפ"א דשבת דפסיק רישיה חייב וז"ל הרי שצריך לראש עוף כו' יע"ש ואיכא למידק היכי אמרינן דמודה ר"ש בפסיק רישיה כגון חותך ראש עוף לשחוק בו הלא כה"ג הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש ועיקר שורש מחלוקת זה דמלאכ' שאינה צריכה מתנינן לה בפ' המצניע דף צ"ג המוציא מת במט' חייב כו' ור"ש פוטר ופרש"י אפי' במת דהויא מלאכה שאינה צריכה כו' י"ש וכ"כ הר"ן שם וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א דה' שבת דין ז' יעו"ש דמלאכה שאינה צריכה היא מניעת היזק יע"ש אמנם התוספות שם כתבו נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה קרי כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך וכו' וכן סותר ע"מ לבנות כו' עכ"ל המעיין פרק במה מדליקין דף ל"א ע"ב יראה ברור מתוך מ"ש התוס' דהא דפוטר ר"ש בסותר ע"מ לבנות במקומו ולא מחייב אלא כגון שעל ידי סתירה יש תיקון בבנין אחרון יותר משלא היה בבנין ראשון ולעולם זה לא משכ' לה אלא בפתילה דאם היתה מהובהבת כבר וכבה אותה פחם על הפתילה פטור לר"ש משום דהוי סותר ע"מ לבנות במקומו כלו' שמכבה אותה וחס עליה לחזור להדליקה וכיבוי זה אינו צריך לו והוי מלאכה שאינה צריכה אבל אם הפתילה לא היתה מהובהבת וכבה אותה להדליקה אח"כ מודה ר"ש דחייב משום דע"י סתירה זו דהיינו הכיבוי יש תיקון בבנין אחרון יותר משלא היה בבנין ראשון כלומר דעל ידי כיבוי זה דהובהבה הפתילה כשמדליקן אותה אח"כ תאיר יותר מבראשונה וזהו מעין כביית גחלים לעשות פחמים אבל בסותר כותל ע"מ לבנות מודה ר"ש דחייב אע"ג דבסתירת כותל לא משכחת לה שהסתירה תהיה גורמת שבנין אחרון יהיה יפה מהראשון ושם כתבו התוספת טעם לדבר יע"ש ומ"ש התוס' כאן דלא מחייב ר"ש אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון הם דברים קשים בעיני דנהי ודאי דמשכחת לה דבנין אחרון טוב מן הראשון מכל מקום הסתירה לא גרמה לעשות הבנין השני טוב מן הראשון דהרי אפילו לא היה כותל שם מעולם ובא עתה מחדש לבנות ע"ג קרקע יכול לבנות בנין יפה כזה באופן דסותר לא דמי למכבה דמכבה גורם לעשות ההדלקה השניה יפה מן הא' מה שאין כן סותר והתוס' רוצים לפרש מלאכת סותר דומיא דמכבה ובעיני לא דמו אהדדי וצריך עיון:

כתבו עוד בסוף דבריהם ורש"י דפי' דברצונו לא היתה באה לו כו' קשה מסותר כו' יראה דכונת התוס' להקשות על רש"י דאם איתא דטעמא דר"ש דפוטר במלאכה שא"צ משום דאינו עושה אלא לסלקה מעליו למנוע ההיזק המת שלא יטמאנו והנחש שלא ישכנו א"כ אמאי בסותר ע"מ לבנות כמו בתחלה פטר ר' שמעון והרי התם צריך לעשות מלאכת הסתירה כדי לבנות במקומו ואם זו הוא כונת קושיתם יש להליץ בעד רש"י דסתירה הכותל הוא כמניעת היזק דהוא היה רוצה שלא היה אותו כותל שסותרו שם ואף על גב דסותרו על מנת לבנות במקומו ורוצה הוא באותו בנין שרוצה לבנות מכל מקום הסתירה לא היה רוצה בה וברצונו לא באה לו דאלו לא היה שם אותו כותל ישן טפי הוה ניחא ליה דהיה בונה בלי סתירה וכל זה אני כותב לשיטת התוספת דפרק המצניע דס"ל דסותר על מנת לבנות במקומו פוטר ר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה אמנם כבר כתבתי לעיל דבסותר על מנת לבנות במקומו מחייב ר"ש וכ"כ התוס' פ"ב דשבת דף ל"א ע"ב וטעמא יראה לי דכיון דהסתירה היא הכנה לבנות במקומה לא חשיבא מניעת היזק כהוצאת מת וצד נחש דפטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה