כפות תמרים קה

דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אכתי יסתפק לו בעיא אחריתי בנראה ונדחה אי הוי דחוי או לא וא"כ מה מקום לומר דר' ירמיה לא דק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה ואם נאמר דרש"י נתכוון על הפשטן דפריך ותפשוט ליה מההיא דכסהו ונתגלה כו' דפשיט דחוי מעיקרא מדין נר' ונדחה שפיר קא פשיט משום דהדברים ק"ו ומה כיסוי דהוא נראה ונדחה אמרינן דאין דיחוי כ"ש בדחוי מעיקרו דאין דחוי ולכן לבי אומר לי דאין אלו דברי רש"י אלא היתה הגהה מבחוץ והכניסוה לפנים והיינו דהמגיה הרגיש במ"ש רש"י ריש דבריו יש דיחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות והביא הדמיון רש"י דאם נראת ונדחה משנשחטה כו' והרגיש המגיה על זה דאיך הביא דמיון מנראה הו"ל לאתויי דמיון מדחוי מעיקרו כגון מתני' דפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו כו' ולכן כתב רש"י והשתא לא דייק רש"י דין דחוי כו' גם התוס' הרגישו קושי' המגיה שכ"כ אע"פ שבקו' הזכיר נראה ונדחה הא דהכא כו' ומתוך דברי התוס' הללו מוכח דלא היה כתוב בדברי רש"י והשתא לא דייק כו' ודוק:

דרב פפא גופיה מיבעיא ליה כו' איכא למידק מאי קא דחי במ"ש דר"פ גופיה מיבעיא ליה דממ"נ תפשוט דדחוי מעיקרו אין דחוי דאם מ"ש ר"פ אין דחוי מפשוט פשיטא ליה אם כן שפיר מפשטא בעיין במכ"ש דהשתא לגבי כיסוי דהוי נראה ונדחה אין דיחוי כ"ש בדחוי מעיקרא ואם ר"פ ספוקי מספקא ליה ומ"ש אין דיחוי משום דהוי לחומרא קאמר לה אבל לקולא אפשר דיש דחוי מ"מ איכא למפשט דע"כ לא מיבעיא ליה לרב פפא וספיקא מספקא ליה אלא במלתא דהוי נראה ונדחה ומדמספקא ליה בנראה ונדחה מכלל דפשיטא ליה במידי דהוי דחוי מעיקרו דאמרי' אין דיחוי דאם במלתא דהוי דחוי מעיקרו איכא למימר דיש דיחוי אם כן פשיטא דליכא לספוקי במידי דהוי נראה ונדחה דיש דיחוי. ותו איכא למידק דהיכי מצינן למימר דמ"ש רב פפא זאת אומרת אין דיחוי מספיקא קאמר דמספקא ליה אם יש דיחוי או לא וקאמר לחומרא אין דיחוי דא"כ לא שייך לישנא דזאת אומרת דהך לישנא לא שייך אלא במלתא דפשיטא. כל אלו הקושיות הקשה אותם מוהרש"ך ח"ב סי' ק"מ על סוגיא דפ' כל הצלמים דף מ"ו ע"א בבעיא דאשרה שבטלה כו' ואני העתקתים דשייכי גם בסוגיא דידן ולעד"נ ליישב דמלתא דפשיטא דר"פ דאמר זאת אומרת אין דיחוי מפשט פשיטא ליה דהתנא סבר אין דיחוי אצל מצות אמנם ר' ירמיה אינו רוצה לפשוט מדרב פפא משום דר"י מספקא ליה בדעת התנא אי פשיטא ליה לתנא כיסהו ונתגלה חייב לכסותו דאין דיחוי ל"ש לקולא לא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא ליה לתנא בין בנר' ונדחה בין בדחוי מעיקרו' ולפיכך גבי כיסוי אמר התנא דאין דיחוי משום חומרא אבל היכא דהוא להקל כגון באשרה שבטלה או בבעיא דר' ירמיה אז לא אמרי' אין דיחוי ויהיה כשר אלא פסלינן שמא יש דיחוי או לא יש דיחוי וכן מתבאר מדברי רב אשי בסוגיא דידן דהס' של רבי ירמיה הוא בדעת התנא ואין רוצה לפשוט ממה שכתב ר"פ ז"א אין דיחוי משום דדברי ר"פ אינם מוכרחים ואדרבה לר"פ תקשי מנ"ל דהתנא פשיטא ליה דאין דיחוי דלמא התנא מספקא ליה ואין לומר דהתנא לא מספקא ליה דהרי אשכחן פ"ק דקדושין דף ה' נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אלמא דיש ספיקות לתנא והריב"ל ח"א דף קנ"א ע"ב עמד בזה אם נאמר דהתנא מספקא ליה יע"ש ובעל יבין שמועה דף צ"ב ע"ב ודוק:

תוס' ד"ה נקטם כו' ונהי דגבי קדשים כו' קשה דכל אלו לא הוו הלכתא דאנן קי"ל כרב דאמר פרק ב' שעירי דף ס"ד דב"ח אינם נדחים אפילו בנראה ונדחה ויליף לה ממום עובר ואפשר דכוונת התוס' לומר דמטעם דהוי ב"ח אמר רב דלא הוי דחוי הא לאו הכי אפילו דחוי מעיקרו הוי דחוי גבי קרבן. ומ"ש עוד וכ"ת כו' קשה דא"כ בהמה של ב' שותפין דפ"ק דקדושין אמאי הוי דחוי הרי בידו לתקן ולוקח חציה השניה ועיין בתוס' זבחים דף י"ב ואפשר דיש לחלק דההוא לא חשיב בידו כ"כ דשמא לא ירצה חבירו למכור לו חצי בהמתו ומ"ש ומיהו לא דמי לגמרי להאי דינא כו' הטעם דלא דמי משום דכיון דאין ממעטים בי"ט לא חשיב בידו וכ"כ התוס' זבחים דף ל"ד יע"ש ודוק:

רש"י ד"ה וא"נ צריך אגד כו' והא דנקט כו' ק' דהא משכחת לה כשאגד בעי"ט ולקט ענביו קודם שנכנס י"ט וי"ל דלא רצה להאריך ולומר אגד הלולב ולקט ענביו בעי"ט ונקט דרך קצרה עבר ולקטן ומוכרח לומר דאיירי בתר דאגדיה:

רש"י ד"ה ה"ג ל"ש כו' לכאורה משמע דאתא לאפוקי דל"ג א"ל רבא אדרבה כו' כמ"ש התוס' ואם לזה כיון רש"י ק' מ"ש רש"י בסוף דבריו ה"ג לה לקמן דז"א דלקמן ל"ג הכי אלא שם גרסי' א"ל רבא אדרבה כו' ויראה דהוקשה לרש"י מדקאמר א"ל רבא משמע דרבא הוא מקשה לרב חסדא פנים בפנים ומשינוייא דמשני אלא הכי אתמר א"ר חסדא משמע דהפלפול לא היה עם רב חסדא ומכח קושית זו היה ראוי להגיה אמר רבא במקום א"ל רבא וע"כ אמר רש"י דאין לשבש הספרים דהא לקמן נמי איתא כה"ג א"ל רבא ומסיק כי הכא כנ"ל ודוק:

ע"ב א"ר פפא אדומות כשחורות דמיין כו' ק"ל דל"ל האי טעמא הלא ענביו ירקות לא הכשירו אלא משום דהם גוון ההדס ומראיהן שוה לו ואינו מנומר ומכלל דאם היה הענבים משאר גוונים לבנים או אדומים פסול משום דמיחזי כמנומר כיון דהא גוון אחר שאינו מין הדס וכיון שכן למה לי' לומר דפיסול אדומות משום דהם שחורות יש לומר דר"פ ק"ל למה לי' לומר ל"ש אלא שחורות והלא קודם שנעשים שחורות נעשים אדומות ומשעה שהם אדומות נפסל ההדס לזה בא ר"פ לתרץ דשחורות דקאמר רב היינו אדומות דהאי דם שחור היא וכיון דאדומות פסולות ה"ה לבנות וכל מין גוון שאינו מעין הדס ודוק:

אם מיעטן כשר כו' פשיטא אמאי נפסליה ופירש"י לא מן העשוים כאן כו' א"ל מאי פריך אימא דמתני' לא נחית לאשמועינן הנך דיני דלא מן העשוי ולא דין דחוי אלא דינא אחריתי בא ללמד דכלפי שאמר התנא היו ענביו מרובים מעליו פסול קמ"ל דאם מיעטם מהיות רוב ונשארו מחצה על מחצה כשר בדיעבד ולכתחלה צריך שיהיו העלים מרובים מענביו יש לומר דסבירי ליה לתלמודא דאם התנא נחית להכא הוי ליה למימר ואם היו מחצה על מחצה כשר ואמאי נקט דינא כשהיו מרובים והוא מיעטן בידים משמע דאתי לאשמועינן דינא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ומשני דלא תפשוט משום דאגד הזמנה בעלמא כו' וקשה דלפי זה ס"ס מאי קמ"ל מתני' במאי דתני ואם מיעטן כשר הרי בסיפא דקתני ואין ממעטינן ביום טוב פשטינן לקמן דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואם כן הך רישא למאי אצטריכא וצ"ע:

גמרא ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטן כו' וק"ל אם אפילו דחוי מעיקרו הוה ק"ל דאם נפשוט מהכא דלא הוי דחוי הכי קאמר אלא לאו דאשחור בי"ט וכו' דאז פושט נראה ונדחה וחזר ונראה דלא הוי דחוי וכ"ש דחוי מעיקרו והכי הול"ל דאשחור אימת אלימא דאשחור בי"ט תפשוט מינה נראה ונדחה אלא לאו דאשחור בעי"ט ולפחות תפשוט דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואפשר דהמקשה הי' סבור דטפי יש לפסול דחוי מעיקרו מנראה ונדחה וחזר ונראה והתרצן דחה דאיפכא מסתברא ודחוי מעיקר' תפשוט דכשר ונרא' ונדחה ונראה אכתי תבעי ליה ודוק. ודע דהרמב"ם והרא"ש והטור סי' תרמ"ז כתבו ואם עבר וליקטם כשר ולא חילקן בין אשחו' מעי"ט לאשחור בי"ט ומרן בכ"מ וב"י האריך לתת טעם דכל שבידו לתקן לא הוי דחוי והכא בידו לתקן אם יהיה לו הושענא אחריתי י"ש וק"ל טובא דא"כ הי"ל לבאר דאכשור בי"ט אין להכשיר אם לקט אלא אם יש לו הושענא אחריתי אבל אם אין לו כיון דאסור ללקטם א"כ לאו בידו לתקן והוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה. ויראה דכונתו לומר מדין מגו כלומר מגו דאם יהיה לו הושענא אחריתי חשיב בידו לתקן לאו דחוי מיקרי הלכך אפילו אין לו אם עבר ולקטם אפילו בי"ט לאו נראה ונדחה הוא כיון דמשכחת לה מציאות דיכול ללקטם אם יהיה לו אך ק"ל דלפ"ז אפי' דחוי מעיקרו לא תפשוט דדלמא מאי דתני ואין ממעטין בי"ט הא עבר ולקטם כשר היינו משום דבידו ללוקטם אם יהיה לו הושענא אחריתי ולפיכך לא חשיב דחוי מעיקרו וא"כ בעלמא אפי' דחוי מעיקרא לא נפשוט וצ"ע:

גמרא ת"ר אין ממעטין בי"ט כו' והא קא מתקן כו' יש לחקור הך מתקן מנא תולדא דאיזו מלאכה היא ויראה דאפשר לומר שהיא משום מכה בפטיש וכן מתבאר בהרמב"ם פכ"ג דשבת דמתקן כלי חייב משום מכה בפטיש ועוד יראה דממעט ענבי הדס הוו תולדה דמחתך שכ"כ רמב"ם פי"א דין ז' המחתך מן העור כו' הקוטם כו' ע"כ הרי דקוטם כנף או קוטם קיסם אמרינן דהיא תולדה דמחתך והה"נ הכא. אך יש לעמוד ולהתבונן בזה דעמ"ש הרמב"ם הנוטל קיסם של עץ וקטמו חייב העתיק ה"ה סוגית הגמרא דפר' המביא כדי מן דף ל"ג ותמה על הרמב"ם יע"ש ויראה לי דהרמב"ם טעמו ונימוקו עמו משום דבריש הסוגיא שם איתא אר"י אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי והקשו מדתניא מטלטלין כו' אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו כו' כי תניא ההיא בקשין ופיר' רש"י כי תניא ההיא בעצי בשמים שאין ראוים למאכל בהמה ע"כ ואיכא למידק דהא רבי יהודה הוה עביד עובדא אף בקשים כדקאמר היה מפשח ר"י וכבר הוקשה לתוס' זה ושינו הגירסא יע"ש ובודאי דאית לן למשכוני נפשין ליישב גי' רש"י ופי' ויראה לע"ד דבקשין יש ב' מינין יש מין בשמים קשים שראויין למאכל בהמה ויש בשמים קשים שאין ראויין למאכל בהמה והכי דייק בלשון רש"י שכתבתי. והשתא א"ש דמאי דהוה עביד ר"י עובדא והוה מפשח וכו' היינו בקשים וראויים למאכל בהמה דבהנהו אפי' נטל קיסם וקטמו לחצו' בו שיניו אסור מדרבנן אבל בקשים שאינם ראויים למאכל בהמה אם נטל קיסם וקטמו לשיניו חייב חטאת אליבא דכ"ע ובזה לא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור והשתא ניחא דההיא ברייתא דפרכי מינה לר"י אתיא כהלכתא ופסק הרמב"ם כותה ומיהו קשה כד פריך בגמרא לקמיה תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו ומשני ר"ח ל"ק הא ברכין הא בקשין ולבסוף מסיק רב אחא הא והא בקשין הא ר"א והא רבנן ואם איתא לישני הא והא בקשין ול"ק הא בקשין הראויים למאכל בהמה הא בקשים שאין ראויים למאכל בהמה אלמא משמע דבקשים אין חילוק בין קשים לקשים יש לומר דהא דמוכח דלית חילוק בין קשים לקשים היינו לר' אחא בר יעקב דלא מחלק בהכי אבל ר"י מחלק בין קשים לקשים וסבור הרמב"ם דכר"י פסקינן דהוא יותר קדמון מר' אחא דר"י הו' תלמיד רב ושמואל ועוד דאפשר דלא שמיע ליה לר' אחא