כפות תמרים קד

תוספת ד"ה תלתא טרפי כו' כתבו בסוף דבריהם ומיהו תלתא בקינא חדא הוו יתבי דאמרי' פ' הכונס היינו ג' דקלים בשורש א' וכמו כן ג' עלין בעוקץ א' כנ"ל ולפי גי' זו נמצא דהתוס' מקיימים פרש"י מכח ההיא דפרק הכונס ועיין בהרא"ש שדחה הך דפרק הכונס:

ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת הא גופיה קשיא וכו' דע דהטור ר"ס תרמ"ז כתב דהעיטור כתב דאם נשרו רוב עלין של עבות ונשאר בו עבות א' בחד קינא כשר ולפי זה קשה אמאי לא תירצו דמה שכתב התנא ובלבד שתהא העבות קיימת ר"ל שנשאר עבות א' יש לומר דפשט הברייתא משמע דמהקן שנשרו רוב עליו מיירי דנשאר עבות קיים ולפי זה לא משכחת לה אלא באסא מצראה ועיין בלחם משנה פ"ז דלולב:

דף ל"ג ע"א באסא מצראה מה שפירש"י גדל על המצר אינו נוח לי משום דבגמ' לקמן אמרי' דס"ד דפסול משום דאית ליה שם לווי ובשלמא לפי' השני דהוא הדס מצרי שפיר ס"ד לפוסלו משום שם לווי משום דהוא מין אחר אבל אם הדס סתמא כשזורעין אותו במצר השדה מחמת שיש לו מקום פנוי מתגדל בו ז' עליו ולכך קורין אותו הדס מצראה פשיטא דאין זה קרוי שם לווי כההיא דתנן פ' בתרא דנגעים ופי"א דפרה אזוב לא אזוב יון לא אזוב כוחלי ולא אזוב רומי ודוק:

אמר אביי ש"מ כו' איכא למידק ס"ס מאי קמ"ל אביי והלא ברייתא דנשרו רוב עליו מוקמינן לה באסא מצראה וא"כ מגופא דברייתא שמיע לן דאסא מצראה כשר. י"ל דהו"א דברייתא איירי בהדס סתמא דיש לו ז' עלין דומיא דאסא מצראה אבל אסא מצראה גופיה דיש לו שם לווי הו"א דפסול קמ"ל ודוק:

תוס' ד"ה ואימא ה"נ תימה כו' לע"ד דאע"ג דבתורה לא כתיב הדס מ"מ בעזרא קרי ליה הדס דכתיב צאו ההר והביאו עלי זית ועלי שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ דסות לעשות סוכות ככתוב ור"י דריש לקמן דף ל"ז דאין סוכה נוהגת אלא מד' מינין בלבד והקשו לו מקרא דעזרא ומשני עלי זית ועלי שמן לדפנות כו' אלמא דעלי הדס דאמר קרא הוא ההדס שבלולב ואע"ג דכתיב נמי עץ עבות הך הדס דקרא הוא הדס שוטה וסבירא ליה דהדס שוטה כשר ללולב כרב כהנא דאמר לעיל דאפי' תרי וחד כשר דהיינו הדס שוטה וכיון דאשכחן דקרא קרי ליה הדס הו"א דהדס מצראה פסול משום דאית ליה שם לווי קמ"ל דהדס מצראה כשר משום דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ והשתא לפום מסקנא יש לפרש דהדס שוטה הוא פסול והדס דקרא הוא הדס סתמא עץ עבות אתי לרבות אסא מצראה ומה שהקשו לעיל ותימא הירדוף דהוא עבות היינו לפי מסקנא דהכא דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ אפילו אסא מצראה א"כ נרבה נמי הירדוף דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ ומשני דא"א לרבות גם הירדוף משום דרכיה ומיהו לפי מ"ש בסוכה דף י"ב ע"א דקרא דעלי הדס היינו הדס היינו עץ עבות ומשני הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב לפי הך פירוש' לא אשכחן דאיקרי עץ עבות דלולב הדס ולפי' זה ק' קו' התוספת היכי ס"ד למפסל הדס מצראה משום שם לווי ודוק:

גמרא עץ עבות אמר רחמנא ק' אמאי לא משני כדלעיל סוכה דף י"ג גבי מ"ש מרירתא דאגמא יוצא בה י"ח בפסח ופריך מדתנן אזוב ולא אזוב יון ומשני אמר אביי כל שנשתנה כו' רבא אמר כו' וא"כ ה"נ גבי הדס מצראה לישני הכא וי"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דעדיפה מינה משני דעץ עבות אמר רחמנא ובענין שם לווי עיין מ"ש בת"ה סי' רל"ה ודוק:

ת"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר כו' ופרש"י ג' בדי עלין לחים ג' בדים כו' וכתב הרא"ש פי' אינו מובן לכאורה דמשמע כו' יע"ש ולע"ד יראה להליץ בעד רש"י דרש"י אזיל לטעמיה דפי' לעיל אהא דאמרינן היכי דמי עבות והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא ופרש"י תלתא תלתא בחד קינא ג' עלין בקן א' יוצאין מתוך עוקץ א' עכ"ל ולהך ג' עלין דיוצאין מתוך עוקץ א' מפרש רש"י דמיקרו בדין והיינו דקתני יבשו רוב עליו של הדס ונשתיירו בו ג' בדי עלין לחין כשר כלומר דנשאר בכל הדס ג' עוקצין הנקראים בדים ובכל בד ובד ג' עלין דבבציר מג' עלין לא הוי עבות זה נ"ל בכוונת רש"י אמנם הרא"ש חלק על רש"י במה שפי' לעיל תלתא בחד קינא דהוי יוצאים מתוך עוקץ א' דאינו מצוי שיצאו מעוקץ א' ופי' דמיקרו שפיר חד קינא כשהן סמוכין זה לזה בעיגול א' שאין א' נמוך מחברו אע"פ שכל א' בעוקצו ולפי פי' זה קשה לפרש מ"ש הכא בברייתא יבשו רוב עליו כלומר של הדס א' ונשתיירו בו ג' בדי עלי לחין דמה שייך להזכיר בהדס א' דנשתיירו בו ג' בדין ומסיק הרא"ש וז"ל ונ"ל יבשו רוב עליו של ההדס כו' ע"כ נקרא שמו בד כמו בדי מחטין דגבי מציאה פרק אלו מציאות דף כ"ד עלה לחין כו' עכ"ל ומתוך דברי הרא"ש הללו דאמר כי ג' העלין של הקן א' יוצא מכאן וא' יוצא מכאן והג' מורכב על שניהם משמע דהוא רוצה להכשיר הדס שוטה דהיינו תרי וחד כס' רב כהנא דלעיל וזה ק"ל דהוא הביא מ"ש בגמרא דלעיל דאמר מר בר אמימר לרב אשי דאבא קרי ליה להדס דאיהו תרי וחד הדס שוטה אלמא דהדס שוטה פסול ויש ליישב דאפשר דהרא"ש ס"ל כמ"ש רש"י לעיל תרי היינו ב' עלים א' יוצא מכאן וא' יוצא מכאן והעלה הג' מלמטה עולה ורוכב על השנים להא הוא דקרי ליה הדס שוטה ופסול אבל אם הוא למעלה מן השנים דהיינו עלה מכאן ועלה מכאן והג' באמצע מורכב על ב' כשר וכיוצא בזה דקדק מוהריק"ו שורש מ"א לתת סמך לארצות אשכנז דיוצאים בהדס שוטה דהיינו עלה מכאן ועלה מכאן והג' עולה למעלה מן השנים דזה לא הוי הדס שוטה דפסול אלא כשהעלה הב' הוא למטה מן השנים ודייק לה למלתיה מדברי רש"י לתת סמך למנהג ארצות אשכנז יע"ש:

ולפי מאי דפרישית הרא"ש ס"ל כחילוק זה והביא דבריו הטור סימן תרמ"ו והרי לא מצאתי לארצות אשכנז אילנות גדולים לסמוך עליהם להכשיר ההדס שלהם דהוא תרי וחד דהעלה הג' עולה למעלה מן השנים ואני תמיה על מהריק"ו ועל כתבי מהרי"א סי' רל"ט שטרחו לבקש סמך למנהג ארצות אשכנז ולא הביאו ראיה מדברי הרא"ש הנז' דהוי תנא דמסייע להו כדפירוש ואפשר דהם סוברים דמ"ש הרא"ש והג' באמצע מורכב על שניהם אינו ר"ל דיוצא מענף ההדס למעלה מהשנים אלא לעולם העלה הג' יוצא מהענף בעגול א' סמוך לשנים אלא דגוף העלה הג' הוא יותר ארוך מהשני עלים ולזה נקרא ראש זה אפשר לדחות:

אמנם לע"ד יראה דפשט דברי הרא"ש לכל הישר הולך לבבו יבין דהרא"ש מכשיר תרי וחד כשהעלה הג' יוצא מהענף למעלה מהשנים והוא ההדס אשר בו יוצאים בארצות אשכנז ויש להם על מה שיסמוכו כנ"ל ודוק ודע דעל דברי הרא"ש הנזכר כתב מרן סימן תרמ"ו וז"ל והרא"ם כתב שמה שרצה הרא"ש להביא ראיה שפי' בד קן מההיא דקתני בדי מחטין גבי מציאה אינו מחוור דהא בגמרא כו' יע"ש ולע"ד יראה דבדי מחטין הוא שיש בו מחטין ומנין המחטין אינו סימן משום דמנין המחטין שיש בבד זה הוא שוה לכל הבדים לפי שרגילין לעשות כל הבדין מנין שוה כמ"ש הרא"ש באלו מציאות וטח"מ סימן רס"ב סט"ו יע"ש ודוק והרמב"ם השמיט בריי' זו דיבשו רוב עליו ומאי דאתמר עלה אמר ר' חסדא ובראש כל א' וא' וכבר מרן סימן תרמ"ו רמז לקושית זו יע"ש ולע"ד אפשר לומר דהרמב"ם לא השמיט הברייתא דהרי כתב נשרו רוב עליו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' כשר וכיון דנשרו רוב עליו כשר אם נשתייר קן אחד כ"ש ביבשו רוב עליו ונשאר קן א' לח דכשר וכן נראה מתשו' הרא"ש כלל כ"ד דהרמב"ם הוציא דין נשרו מהך ברייתא דיבשו רוב עליו יע"ש ומה שהשמיט הרמב"ם מ"ש רב חסדא ובראש כל א' וא' משום דהרמב"ם מפרש דמ"ש ר"ח שצריך שישארו העלין בראש הענף משום דסבירי ליה דהלכה כמתני' דידן גבי הדס נקטם ראשו פסול אבל הרמב"ם סבירי ליה דהדס שנקטם ראשו כשר כמו דפסק שמואל לקמן הלכה כר"ט אפילו ג' קטומין וא"כ שפיר עבד הרמב"ם להשמיט מה שאמר רב חסדא:

בעי ר' ירמיה נקטם כו' יש דיחוי אצל מצות או לא פירש רש"י כלום נוהגת תורת דיחוי כשם שנוהג אצל קרבנות וכו' דמיון זה דהביא רש"י הוא מ"ש בזבחים דף נ"ט א"ר מזבח שנפגם כל הזבחים שנשחטו שם פסולים אבל לא נשחטו לא דאין ב"ח נדחין ור"י ס"ל בין נשחטו כו' ורש"י נקט מלתיה דרב דהוי דחוי משנשחט משום דכ"ע מודו דהוי דחוי ותו דהלכתא כרב כמ"ש הרמב"ם ספ"ג דהל' פסולי המוקדשין דב"ח אינן נדחין ויש להקשות על הרמב"ם מדתנן בפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמרינן עלה בגמרא ש"מ ב"ח נדחין ופרש"י דהדחייה היא דאין מקריבין הבהמה עצמה שלמים וראינו להרמב"ם פ"ד ה' קרבן פסח דין ד' וז"ל המפריש נקבה לפסחו כו' יביא בדמיו שלמים עכ"ל ומרן בכ"מ כתב דמשום דהרמב"ם פוסק כמ"ד אין ב"ח נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח והל"מ ה' קרבן פסח ופ"ג דהלכות שגגות האריך להשיג על תי' זה יע"ש וראיתי בתוס' דזבחים דף י"א דכתבו בשם ר"ח כסברת הכ"מ והתוספת הקשו עליו קושי' הל"מ יע"ש וה' בעל"מ תירץ על זה יע"ש ולע"ד יראה דהרמב"ם גריס המפריש נקבה לפסחו כו' ירעה עד שיסתעב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וכן מתבאר מדבריו בפירוש המשנה וז"ל בכל מקום שאומרים יפלו דמיו לנדבה כו' ואם כן זה הדין דיפלו דמיו לנדבה הוא משום דסבר תנא דמתני' ב"ח נדחים אבל להרמב"ם דפוסק דב"ח אינם נדחים בפירוש כתב דיביא בדמיו פסח או שלמים ועיין בתי"ט ועץ החיים פ"ט דפסחים ודוק:

כתוב בסוף לשון רש"י והשתא לא דייק כיון דחזי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעי"ט לא נראה מעולם עכ"ל דברים הללו אם הם דברי רש"י קשים בעיני דעל מי כיון רש"י ללמוד דהשתא לא דייק אם על ר' ירמיה כיון דבעי נקטם ראשו מערב י"ט ועלתה בו תמרה בי"ט מהו יש דיחוי או לא הדבר ברור דבעיית ר' ירמיה היא בדחוי מעיקרו ואם ת"ל דיפשוט לו