כפי אהרן - טור שיג

ונר' סעד לזה ממאי דאמרי' ביבמות דל"ה ע"ב תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן ופירש"י מאימתי וכו' משמע לאחר הנחתן איני והאמר ר"י אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה ופירש"י אביי וכו' דכיון דעדיין לא קשרו עובר לעשיתן הוא ע"כ דהרי הכא דאע"ג דלא עביד מצוה אלא בקשירתם שקשירתם זו עשיתן וכמ"ש מרן סי' כ"ה ס"ח אפי"ה מברך להניח והיינו מוכרח דהכונ' היא להיות מונח בתפילין וכ"כ הרא"ש בפסחים עד"ז משם ר"ת יעו"ש דבשלמא אי הוו ברכות ציצית ותפילין ממצות הראוים לברך בעל ודאי דהיה להם לתקן לברך על קשירת תפילין ועל מצות ציצית אבל כיון דהמצות הם בשיהוי כמ"ש שם ר"ת להכי תקנו הברכה על שם השיהוי דהיינו להיות מעוטף בציצית ולהיות מונח בתפילין ולעולם דמצות ציצית באה אחר העטיפה כמו דמצות תפילין באה אחר ההנחה בשעת קשירה וצריך לברך בשעת העטיפ' ולא קודם וכן ראיתי בס' מחזיק ברכה סי' זה אות א' שהביא משם שו"ת בית יעקב סי' פ"ח דפסק כן ואינו מצוי בידי וכן משמע דס"ל לר' יונה ז"ל שכ' בס' היראה וז"ל וילך לביה"כ וכו' וישב במקומו ואם יש לו עוד טלית יתכס' בו ויברך להתעטף בציצית

אמנם הלבוש בסי' זה והרמב"ם בפ"ג מה' ציצית ה"ח והר' סולת בלולה במקור חכמה למוהרי"ל פ' דצריך לברך קודם שיתעטף והר' עיקרי הד"ט בדיני ציצית ותפילין אות ל"ד הביא מהר' תפי' לדוד ז"ל דפסק הכי והבה"ט בסי' זה אות ב' כ' שהר' יד אהרן ובני חייא ז"ל דחו דברי הר' בית יעקב הנז"ל וכעת אינם מצויים אצלי ולפי דעתם ק"ט דהיכי קאמר תלמודא דסדין בציצית שוא"ת הוא דלפי מ"ש קום עשה הוא אם עושה מצוה בשעת לביש' כנז"ל וכן משמע דס"ל לרש"י בביצה ד"ח ע"ב ושבת ד' קל"ב ע"ב דמשעת לבישה עביד מצוה וק"ט כמ"ש. מיהו מההיא דהתוס' והירוש' אפשר דלא קשה מידי דאפ' דההיא דכ' דנתעטף מברך להתעטף היינו בדיעבד עם כי כבר עשה מצוה בשטת עטיפה מ"מ אתא לאשמועי' דיכול לברך עדיין כיון דעדיין עושה מצוה וכמו שכן משמע מתוך דברי התוס' דסוכה דט"ל ע"א ד"ה עובר והרא"ש שם יעו"ש דמשם מוכח דס"ל להתוס' דמצות ציצית מתחלת משעת לבישם וכמ"ש בקיצור פסקי תוס' ביבמות אות קס"ט יעו"ש דאי לת"ה מאי מייתו מהירוש' ומתרצים הא אדרב' מהירוש' דהתם היא סיעתא להס"ד דהתוס' דהכא

והנראה אצלי לישב לדעת הסוברים הנז"ל דמברך קודם העיטוף דמשמע מינה דבשעת עיטוף עביד והיכי קאמר תלמוד' דהוי שוא"ת הוא זה דהכא בסוגיין היינו דרב חסדא הוק' לו לרבה מסדין בציצית ורבה קא משני דשוא"ת שאני וקאמר ר"ח ה"ן שוא"ת וכמו שכן משמע מפירש"י שכ' א"ל ר"ח לרבא וצ"ל לרבה דהא בתחי' הסוגי' היינו דשלח ר"ח לרבה ורבה ס"ל במנחות ד' מ"א ע"א במעשה דרבה בר רב הונא איקלע לבי רבא וכו' אמר לי' מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית הוא וכו' יעו"ש וכן ר"ח ס"ל נמי דחובת טלית הוא שם במנחות דמ"ב ע"ב דקאמר תלמודא בהא פליגי ופירש"י ר"ח סבר ציצית חובת טלית הוא וכו' יעו"ש וא"כ מעתה כי קאמר ר"ח דהשתא דמשני רבה שוא"ת שאני ה"ן גבי ציצית שוא"ת הוא ולא מיעקרי היינו משום דטלית חובת מנא הוא ודרשי כסותך שאתה מכוסה בה כבר ולא חיילא עליה מצות ציצית עד אחר עטיפ' דהוי שוא"ת כמו שתי' התוס' א"כ מעתה לק"מ קו' התוס' שהיק' ומיהו ק' דמדמברכינן להתעטף בציצי' משמע דבשעת עיטוף מצוה ומלשון להתעט' מוכיח בה"ג דחו"ג הוא דמשמע דקמקשו דהיכי הוי שוא"ת דקאמר תלמודא דהוי שוא"ת דלר"ח ורבה ס"ל דחו"ט הוא ולהכי קאמרי דהוי שוא"ת עם שנאמר דעיקר קו' התוס' לעיקר הדין דלפי מאי דקי"ל דחו"ג הוא היכי עקרו רבנן בקום עשה מ"מ לק"מ דנוכל לו' דאע"ג דלפי האמת דקי"ל דחו"ג הוא ובשעת עטיפה עביד מצוה אפי"ה עקרו רבנן בקום עשה דודאי כל שיש נים וטעם בדבר דאי לא אסרו ליה רבנן להטיל ציצית בסדין אתו ללובשו גם בלילה שהוא שלא במקום מצוה ודאי עקרי רבנן אפי' בקום עשה כמו שכ"כ התוס' בנזיר דמ"ג ע"ב ד"ה והאי מת מצוה הוא וכו' יעו"ש וה"ן כיון דלא בדילי אינשי מכסות זה ועבידי דמכסו ביה גם בלילה והכתוב מסרו לחכמים וכיון שיש פנים וטעם בדבר עקרי בקום עשה כההיא דטומאת בעל כהן דעקרו חכמים בקום עשה שיטמא לה בעל וחשבוה כמת מצוה כיון שראו טעם בדבר שקרוביה מתרשלים לקוברה כמ"ש ר"י שם בתוס' יע"ש

אמנם הנ"ל בזה הוא דכיון דמצות ציצית משיך ואזיל נ"ל דשפיר יכול לברך גם אחר העיטוף וכמ"ש התוס' בפסחים ד"ז ע"ב ד"ה בעידנא גבי לולב משם ר"י דאע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע וא"כ מהיות טוב א"ת רע דכיון דאין קפידא לברך בשעת העיטוף מי מכניסנו בספק לברך קודם העיטוף דליהוי עובר דעובר

(שו"ע סי"ג) דהליכה מביתו לביה"כ חשיבא הפסק הק' הרט"ז ס"ק י"א מדברי התוס' דסוטה דט"ל ע"א ד"ה כל שכ' וז"ל דהכא בנ"י תכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחי' דאמרי' בפ' כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול לכנוס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה. ובמס' מדות משמע שהיה כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשוב הפסק אלא השהיה כדי אותו ההילוך דאי תימא דהילוך מצד עצמו הוי הפסק היאך ילפי' מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דלמה אין השהיה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ ששהה שיעור שהיה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק וכו' עכ"ל

ולפק"ד נ"ל לישב דמשם ראיה לומ' דהילוך הוי הפסק דהרי בזבחים דל"ג ע"א מייתי תלמודא סיעתא לעולא דאמר דביאה במקצת שמה ביאה מהך תוספתא דכל הסמיכות וכו' ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך ופירש"י בד"ה ליעייל וכו' וקא ס"ד ר' היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיטה וכו' יעו"ש ואם איתא דהילוך לא חשיב הפסק כלל הא לפי מאי דס"ד דר' היא הא שפיר מצי למסמך בשער ולהוליכו בפנים לשוחטו כיון דליכא שהיית כ"ב אמה לר' אי הילוך לא חשיב הפסק והו"ל תכף לסמיכה שחיטה ואמאי קאמ' בריי' כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו ועוד דהרי גם לפי המסקנא לאי"ד קיימא כרבי ומאי משני דבעי' כל כחו הא אפי' אי לא יכנס כלל חשיבא סמיכה תכף לשחיטה אלא מוכרח דהילוך חשיבא הפסק ולהכי הוצרך תלמודא גם לפי מאי דמוקי לה נראה דלכשיהיה תכף לסמיכה שחיטה צריך דליעייליה לידיה אלא