כפי אהרן - טור שיא

בסייע הוא כמ"ש התוס' אלא דסמך למ"ש בפ"ה דנזיר הח"י דמ"ש אלא דהא ק' על הר' חות יאיר דמאי מק' על התה"ד הלא לפי מ"ש בעד הרמב"ם דפ' דמכין אותו מ"מ איסורא דאורייתא איכא ואע"ג דהוי בשוא"ת ואע"ג דהרמב"ם לא פ' כן בה' ביאת מקדש מ"מ איכ"ל דסמך אהכא ומיהו על המגי"ס לא ק' מידי דהא איהו לא קאמר אלא דאינו לוקה כמו שיעו"ש וכבר השיג על החות יאיר בס' ארעא דרבנן לשם ממ"ש הש"ך על תשו' מהרי"ל בסי' שע"ב בחיו"ד דאיסורא מיהא איכא אלא דעדיין אני אומר דקו' הרב חות יאיר ז"ל מעיקרא ליתא דאיכ"ל דהתה"ד בשיטת הראב"ד קאי דאם שהה חייב מלקות וחשיבא שהייתו מעשה מכח תחי' כניסתו דהיתר

אבל אין להקשות על הרב חות יאיר ז"ל דהרי מדברי התוס' דשבועות די"ז ד"ה או אין צריך שציין הוא ז"ל משם מוכח להדיא דס"ל דהכניסה דהיתר דמעיקרא חשיבא מעשה ממ"ש התוס' דאם שהה מיהא דלקי ולא קא מיבעיא לן אלא היכא דלא שהה אי צריך שהיה או לא דכבר תי' התוס' דסוגיא זו איירי למ"ד לאו שאין בו מעש' לוקין עליו ור"א דפליג התם וחשב שהיה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה ועוד כ' ונר' דאפי' את"ל דגמירי שהיה כדי השתחויה למלקות במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל לגבי כלאים פשי' דלא גמירי שהיה דלא שייך השתחויה כלל ע"כ וא"כ משו"ה הוא דקאמר רב ביבי התם דלא חשיבא שהייתו למלקות משום דלא שייך התם השתחויה לא גמירי שהיה דיועיל לחייב עליה מלקות אי לאו דמכניס ומוציא ידו וכו' אלא דר' אשי סבר דכיון דתחי' לבישתו באיסור היתה חשיבא שהייתו מעשה מכח תחילת לבישתו נמצא לפי דבריהם דלפי האמת דקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובמקום שאין שייך השתחויה דלא שייך בה שהיה ולא מעלה ולא מוריד בה שהיה היכא דהוי תחי' לבישתו בהיתר לא חשיבא שהייתו מעשה וכמ"ש התוס' ביבמות א"כ ה"ה נמי גבי כהן שמת לו מת פתע פתאום דתחי' כניסתו בהיתר היתה וקי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלא חשיבא שהייתו מעשה אלא דמ"מ ק' קו' ראשונה דהא מיהא איסו' איכא וכמו שכ"כ התוס' וכדכתי' ומ"ש כהן מנזיר דקמשוו ליה התוס' לשהיה כדי השתחויה למלקות במקדש וצ"ע

אשר עפי"ז מתישב אצלי מה שהרבה להק' השאגת אריה לשם על התוס' דסוגיין דיבמות וז"ל ועוד ק"ל על דברי התוס' שפי' דמה"ט הו"ל סדין בציצית שוא"ת אע"ג דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית והרי הוא עובר בידים משום דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף דמה בכך הא מ"מ כיון דחיוב ציצית חל עליו ע"י מעשה של העיטוף אעפ"י שלא נתחייב בשעת עשית מעשה העיטוף אלא לבתר הכי כל כה"ג חשיב ליה כקום עשה הואיל ותחילתו א"א אלא ע"י מעשה ודמי להא דכלאים דפ' מי שמתו דאמר התם המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק וכו' וה"ן תנן בספ"ק דמכות היה לבוש כלאים כל היום וכו' וא"ל אל הלבוש אל"ת והוא פושט ולובש חייב עכאו"א ואמר ר"א עלה לא פושט ולובש ממש אלא אפילו שהה כדי לפשוט וללבוש חייב וכו' ובפ"ב דשבועות מבעיא לן גבי טומאת מקדש אי במזיד צריך שהיה כדי שהיה לחייב עליו מלקות או לא ומ"מ אי צריך שהיה חייב אע"ג דבהא ששוהא אינו עושה מעשה אע"כ בתר תחי' אזלינן שא"א לי אלא ע"י מעשה בשעת כניסתו למקדש ולא תימא דכל הני ה"ט דאזלינן בהו בתר תחי' משום דהתחלת המעשה היה באיסור וכו' דהא ליתא שהרי מבעיא התם בפ"ב דשבו' ובפ' ג' מינים בנזיר בקבר אי אצטריך שהיה למלקות ומפ' לה התם כגון שנכנס לביה"ק בשתו"מ ובא חבי' ופרע עליו את המעזיבה ועוד אמר התם בפ' ג' מינים גבי היכא דטו' וביא' בהדי הדדי אתיין דחייב משום טומ' ומשו' ביאה. ומפ' לה מר בר רב אשי כגון שנכנס בשתו"מ ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' ועוד דההיא בעיא דשהיה למלקות דגבי טומאת מקדש ע"כ מיירי נמי שתחי' הכניס' בהיתירא היה שהרי לא שייך שיעור השתחויה אלא בנטמא בעזרה דבשעה שנכנס עדיין היה טהור ולא היה שום שם איסור עליו בשעת הכניסה כדאמר ההם ואפי"ה תחילת מעשה הכניסה של היתר גורם לאיסור הבא מאליו לאחר שעה בשוא"ת להיות נחשב כקום עשה להתחייב עליו אעפ"י שהמעשה של כניסה בהיתר היתה וכו' ע"כ

ולפי מ"ש מלבד דמההיא דפ' מ"ש דהמוצא כלאי' בציצי' וכן מההיא דהיה לבוש פלאים כל היום ודאי דלק"מ כמ"ש הוא ז"ל דשאני התם דתחי' לבישתו באיסור היתה ולהכי חשיבא שהייתו מעשה וכמו שחי' התוס' בשבועות וביבמות כנז"ל אלא דגם מההיא דאיבעיא לן בפ"ב דשבו' בנזיר בקבר ומפ' לה כגון שנכנס בשתו"מ לק"מ למ"ש התוס' דסדין בציצית לא חשיבא שהייתו מעשה דכבר תי' התוס' התם דשאני גבי נזיר דאיבעיא לן משום דדמי' לשהיה כדי השתחויה למלקות משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל כמקום דלא שייפא השתחויה וכ"ש במקום דתחילת לבישתו בהיתר דאפי' לר"א לא חשיבא שהייתו מעשה וגם מההיא דטומאה וביאה דמוקי מר בר ר"א התם כגון שנכנס בשתו"מ לק"מ דכבר כ' התוס' התם דאיירי בסייע ומשו"ה מחייב דקא עביד מעשה דסיוע וגם ממאי דאבעיא לן אי בעינן שהיה למלקות דע"כ איירי בנטמא בתוך המקדש וגם ממאי דאיבעיא לן אי במזיד צריך שהיה כדי השתחויה או לא ואע"ג דמינה דהך מוכיח המשל"ם ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש ה' כ"א לומר דתחי' כניסתו דהיתר חשיבא מעשה כששהה שדקדק דמדקמבעי ר"א טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה וכו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהית מזיד פשי' ליה דלקי וכמו שפירש"י שם יעו"ש ע"כ ולפק"ד אחהמ"ר לא דק דהרי בהדיא קאמר רש"י התם ואם תמצא לומר צריך שהיה למלקות בטומאת אונס ושהית מזיד וכו' ולאו דפשי' ליה ובעיא ראשו' סלק' בתיקו מלכד דלפי דעת הרמב"ם דהבעיא היא אי נימא דגם למלקו' מועיל שהיה כמו גבי קרבן או דאינו מועיל ואינו חייב אפי' בשהה וגם להרמב"ם צריכים אנו לו' כדעת התוס' דכיון דמצינו שהיה גפי קרבן משו"ה מיבעיא לן אי לקי נמי בשהייתו אע"ג דאין בו מעשה ופסק לקולא אלא אפי' לדעת התוס' דס"ל דאי שהה לקי כ' דסוגיא דהתם קיימא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין או אפי' אי קיימא כמ"ד אין לוקין מאי דגמי' שהיה למלקו' במקדש ובנזיר היינו משום דדמו לשהיה דקרבן דגבי מקדש אבל גבי כלאים פשי' דלא גמירי ולהכי קאמר רב ביבי דלא מועיל שהיה גבי כלאים ואפי' ר"א לא קאמר גבי כלאים דמועיל שהיה אלא משום דתחי' לבישתו כאיסור היתה וחשיבא שהייתו מעשה משום תחי' לבישתו אשר לא פן בההיא דסדין דתחילת לבישתו בהיתר היתה ולא שייך התם השתחויה דפשיטא דלא חשיב שהייתו מעשה

והנה מ"ש השאג"א ז"ל לישב סוגיין דיבמות באומרו אבל