כפי אהרן - טור שח

במ"ש וז"ל והלובש כלאים עקרו במעשה ממש שהוא לובשו וכו' וידעתי שהקורא ישיבני מנא לך סברת הכרס הזו ומנ"ל להק' אבל יעיין המשיב בתוס' בפ"ב דשבועות די"ז ע"א ובפ' האשה רבה ד"ץ רע"ב ד"ה כולהו נמי וכו' יר' כי דברי כנים ואמיתים ת"ל וצריכים נגר להשיב דברי ת"ה וכו' מ"מ קו' הנ"ל שיש לנו סיוע שיש בה ממש מדברי התו' המוכרחי' במקומם נשאר שרירא וקיימת וצריכה לפנים ולפני ולפנים עכ"ל כונת קו' היא דהתוס' בפ"ב דשבועות די"ז ע"א ד"ה או אין צריך כ' גבי הא דתנן היה לובש כלאים ואמרו לו אל תלבש אל"ת והוא פושט ולובש חייב על כל א' וא' וקאמר עלה ר"א אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש ורב ביבי אמר לא פושט ולובש ממש אלא מכניס ומוציא ידו בבית אונקלי וכ' ור"א דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחי' הלבישה ע"י מעשה ע"כ ומדברי התוס' דיבמו' ד"ץ ד"ה כולהו משמע דס"ל דכ"ז דאמרי' גבי כלאים דחשיב השהייה כמעשה היינו משום דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אשר לא כן בלבישת סדין דבת חיוב' דאין בו ציצית לא חשיב השהיה כמעשה כיון דבשעת לבישתו לא נתחייב עדיין בציצית דנמצא ברשות נחית ללובשה וא"כ אף כי אח"ך בא עליו חיוב ציצית אחרי התעטפו חשיב שוא"ת מה שעומד בסדין בלא ציצית וא"כ ה"ן גבי כהן שבאתה לו הבשורה שמת בבית שאין מוטל עליו רק לצאת משם ולא להיות משתהה ומה ששוהה שם כדי ללבוש אינו אלא שוא"ת וכה"ג נדחה מצוה דאורייתא מפני כבוד הבריות כיון דעיקר כניסתו היתה בהיתר וזה שמת בפתע פתאום דאינו חייב הוא אלא לצאת משם חשיב שוא"ת ומסקינן בפ' מי שמת שב וא"ת שאני ואמאי קאמר התה"ד כי צריך לרוץ תכף ולא ילבש כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריו' זהו כונת קו' מבוארת

אמנם נ"ל לפק"ד דלק"מ על התה"ד דהרי בהדי' אמרי' בנזיר די"ו ע"ב גבי הא דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהיה למלקות או לא ומפרש לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה כי גמירי שהיה בבית המקדש אבל אבראי לא או"ד ל"ש תיקו ופירש"י כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בביה"ק שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בתיבה שהוא טהור ואח"ך בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכו' ע"כ ומ"מ אי צריך שהיה חייב מלקות אע"ג דבזה ששוהה אינו עושה מעשה אע"כ בתר תחי' כניסתו אזלינן אע"ג דכניסתו שם בהיתר היתה שהרי נכנס בשתו"מ שהפסיק בינו לבין הטומאה ואפי"ה חשיבא שהייתו מעש' וכן נמי אמרי' התם בנזיר דמ"ג דמשכחת לה טומאה וביאה בהדי הדדי כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין מר בר ר"א אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטו' וביאה בהדי הדדי קאתיין הרי דאע"ג דמתחילה כשנכנס או בשתו"מ או כשהיה גוסס עדיין לא היה אסור ליכנס ואפי"ה כשנפרע המעזיבה וכשמת חייב מלקות ואעפ"י שאינו עושה מעשה ואעפ"י שתחילת הכניסה בהיתר מ"מ תחילת המעשה של התירא גורם לאיסור שלאחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה וא"כ ה"ן דכוותא גבי שמת לו מת בפתע פתאום בבית דחשיב שהית הלבישה מעשה מכח תחי' הכניסה בהיתר ולא ניתנה לידחות מצוה דאורייתא בקום עשה משום כבוד הבריות ושפיר פ' התה"ד. וכן ראיתי שהק' הר' מוהר"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן מער' א' אות י"ח וז"ל איברא דעל שניהם על מוהרי"ל והרב חות יאיר תמה אנכי דהלא כ' הרמב"ם בפ"ג מה' אבל וז"ל כהן שנכנס באהל המת וכו' אם ישב שם כדי השתחויה הרי זה לוקה ע"כ אלמא ס"ל דהשהיה חשיב לאו שיש בו מעשה מדמחייב מלקות עלה וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ג דנזיר די"ז אהא דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות בעי שהיה למלקו' או לא היכי דמי אילימא דא"ל לא תנזור למ"ל שהיה נזיר מ"ט לא בעי שהיה דקא מתרו ביה ה"ן קא מתרו ביה וכ' התוס' ז"ל ולא הוי האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ע"כ הנה דדברי הרב תה"ד בנויים חזקים כראי מוצק ע"פ המוסכם להלכה דהשהיה הוי לאו שיש בו מעשה וכ"כ עוד הרמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' כ"א שאם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר ע"ש וכו' עכ"ל והנה לפי מה שפי' בכונת קו' הר' חות יאיר קושית הרב ז"ל מההיא דפ' הרמב"ם בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס באה"מ וכו' אם ישב שם כדי השתחויה ה"ז לוקה אלמא ס"ל דהשהיה חשיב לאו שיש בו מעשה לק"מ דההיא ודאי חשיבא שהיתו מעשה כיון דתחי' כניסת הכהן לאה"מ באיסו' דהוי כמו כלאים אך קו' אחרו' חזקו' הם כראי מוצק

ומכל אלין דהוו תמיה אני נמי למה שראיתי בס' מגילת ספר לאוין ד"ש שכ' על מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש הכ"א כ"ב גבי טמא או טהור שנכנס למקדש ונטמא אסור לו לשהות וכו' ואם שהה וכו' חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן וכ' הכ"מ דלענין מלקות דאיבעי' לן התם ולא איפשיטא פסק לקולא וכ' הרז"ל והא דלא פ' בפי' דאם שהה והתרו בו דלוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו דדוקא כשנכנס טמא למקדש שנטמא מבחוץ תנן בפ' אלו הן הלוקין ופסקה הרמב"ם בפ' ח"י מה' סנהדרין דהנכנס למקדש והוא טמא לוק' דכניסתו הויא מעשה משא"כ בשנטמא בפנים ושהה אפי' בכדי שיעור שהיה אינו לוקה אף אם התרו בו בשוא"ת הוא ולא עביד מעשה זולת דאם התחיל לצאת ולא גמר לצאת והתרו בו שיצא מיד ונשתהה שם בכדי שיעור שהיה אזי לוקה וכו' והנה הרמב"ם כ' בפ"ג מה' אבל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחויה וכו' ה"ז לוקה ואין להק' עליו אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא וע"כ לא חייב הכא אל"ד כשהתחיל לצאת והלך מעט ועמד דעמידתו שם הויא מעשה גמור וכו' ודוחק זה לומ' דהתם נמי בכה"ג מיירי דאין זה פשט דבריו כלל ולכן נלע"ד דהתם שאני שכבר עבד ליה מעשה שנכנס לאה"מ או לבה"ק ואף דבשוגג היה מ"מ השתא דידע ולא יצא שפיר לוקה על ישיבתו דסופו הוכיח על תחילתו דניחא ליה במעשה כניסתו והועילו מעשיו משא"כ בשדה במקום שאין שם מת ובפתע פתאום קברו מת שם ועשאו ביה"ק שלא בידיעתו כגון שהיה ישן דאז אפי' אם ישב שם כשיעור אינו לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכו' וזה הט' יספיק לר"א דאמר דלקי אשהיה בכלאי' וכו' ואעפ"י שלא פשט דאינו עושה מעשה בכל פעם מ"מ כיון דמעיקרא כבר עבר ליה למעשה הלבישה וכו' א"כ כל פעם שמתרין בו והוא שוהה באיסו' חשיב כאילו עביד מעשה וכ"כ התוס' בפ' האשה רבה ד"ץ ע"ב ד"ה כולהו וכו' ע"כ יעוש"ב. ולפק"ד קל"ט דאיך פסקיה בסכינ' חריפ' דביושב במקום שאין שם מת ובפתע פתאום קברו מת שם ועשאו ביה"ק שלא בידיעתו כגון שהיה ישן דאז אפי' אם ישב