כפי אהרן - טור שז

דכיון דלא אפ' לקיים מצות השבה מכח טומאת ביה"ק ומתבטלת מצות השבה לגמרי אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת אפי' שלא בעידנא כיון דלא אפשר אי לאו דהוי עול"ת

אשר עפי"ז מתישב אצלי מה שהיק' הר' שאגת ארי' ח"א סי' ל"ב על דברי התוס' דסוגיין דיבמות וז"ל אבל מ"מ דברי התוס' תמוהים וכו' בס"ד דאין מצות ציצית חל עד לאחר העיטוף והרי איסור כלאים ע"כ חל בשעת עיטוף א"כ היכא אמרי' דכלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו קמקיים לעשה הא הלאו דכלאים קדים לעשה שהלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חל אלא עד לבתר עיטוף אל"ו ש"מ דהעשה דציצית נמי חלה בשעת עיטוף וא"כ ראוי לברך קודם שנתעטף עובר לעשיתן ולא בשעת העיטוף שכבר חלה עליו המצוה ואינו ע"ל עכ"ד ולפי מ"ש לק"מ דודאי כל דלא אפשר בענין אחר אע"ג דלא הוי בעידנא אמרינן אתי עשה ודל"ת והא דאמרי' התם בביצה ד"ח ע"ב ודאי כי קעביד כתישה א"ע ודל"ת אימור דאמרי' א"ע ודל"ת כגון מילה בצרעת אי"ן סדין בציצית דבעידנא דקא מיעקר לאו קמוקים לעשה הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מוקים לעשה ע"כ היינו משום דס"ד השתא דכי אמרי' דכתיש משום דא"ע ודל"ת היינו אפי' דיעבור משעת כתי' עד שיכס' זמן מה ואהא פריך דלא אמרי' דא"ע ודל"ת אלא כגון סדין דהוי בעידנא דאע"ג דמצות ציצית אתי עליה אחר עטיפה מ"מ מיקרי בעידנא בערך שאין ביניהם הרחק כלל אלא אחר שיתכסה אתי עליה חובת ציצית מיד ותדע לך דהכי הוא דהא משני הש"ס התם הא ל"ק דבהדי דכתיש קמכסה והא כי אמרי' דבהדי דכתיש מכסי לא סגי דלא כתיש תחי' דהא כי לוקח הרגבים בידו וכותשם ומכסה נמצא קדמה ליה כתישה לכיסוי דהא לא אפ' בלאו הכי אלא דאפי"ה כל כי האי לא מעכב וחשיב ליה בעידנא משום דכיון דלא אפשר בלא"ה לקיים המצו' אע"ג דלא הוי בעידנ' גמיר' א"ע ודל"ת

אי"נ אפשר לישב לקו' השאג"א ז"ל עפ"י מ"ש התוס' ביבמות ד"מ ע"א ד"ה כיון דאפשר במוכן לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר וכו' אי"ן מדאוריי' שריא ורבנן היא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאוריי' אי"ן מסקנא לא קיימא הכי ע"כ הרי בהדיא דס"ל דחוטי צמר בסדין וחוטי פשתן בטלית של צמר דהותר היינו משום דהתורה התירתו ולאו משום דנימא דאתי עשה ודל"ת והא דקאמר לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אלא דרבנן גזרו עליו וכיון דאפ' במינן ואי"ן ראי דקאמר לעיל דפוטר היינו מדרבנן מ"מ מסקנא לא קיימא הכי אלא דמדרבנן אסו' משום דהא אפשר במינן עם כי בהדיא אמרי' בביצה ד"ח דהיכא אמרי' דאתי עשה ודל"ת כגון מילה בנרעת אי"ן סדין בציצית וכו' דהרי כי מה שהותר סדין בציצית היינו משום דחיה דאמרי' א"ע ודל"ת וכ"ן אמרי' בשבת דקל"ב ע"ב מ"מ אינהו הכי ס"ל א"כ מעתה ל"ק קו' השאג"א להתו' מההיא דביצ' דאינהו ס"ל דלאו משום דחיה דאתי עשה ודל"ת דהתורה התירתו וכשהתירתו התורה ואתו רבנן וגזרו עלה דליתסר אמרינן דכיון דהוי בשוא"ת שפי"ד אלא דעכ"ז הוק' להתוס' דהלא שהתירה התורה והם באו לאסור חשיב קו ע כשילבש סדין בת ד"כ בלא ציצית הרי עובר בידים ומ"מ מקשו התוס' שם במנחות לעיל בד"ה סדין דהשתא כיון דלא אפ' ליתי עשה ולידחי ל"ת לב"ש דלא דרשי סמוכים למשרי כלאים בציצית ותדע לך דהכי היא דהרי אמרי' התם במנחות ולא יהא אלא לבן כיון דאפ' במינן לא כדריש לקיש דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ והשתא כיון דאפ' במינן היכי אמרי' התם דהיכא אמרינן דא"ע ודל"ת כגון מילה בצרעת אי"ן סדין בציצית הא בסדין בציצי' אפ' במינן וכיון שאתה יכול לקיים שניהם ל"א ביה א"ע ודל"ת וא"כ מוכרח דכי אמרי' דחוטי צמר פטו' בשל פשתן היינו משום דהתורה התירתו ואפ' שזהו כונת התוס' ודו"ק

והן אמת דלפ"ז ק"ט דמאי יליף ביבמות ד"ד ע"א דא"ע ודל"ת דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ופי' רש"י אלמא דא"ע ודל"ת הלא לפי דבריהם לאו משום דחיה הוא אלא דהתורה התירתו וכמו שכן ראיתי להר' יצחק ירנן שהיק' כן ע"ד התוס' בפ"ג דה' ציצית ה"ו יע"ש. ונר' דגם את זה אפ' לישב והוא דהתוס' לא יצטרכו למילף דאתי עשה ודל"ת מגדילים אלא יליף כמ"ד בנזיר דנ"ח ע"א דנפ"ל מראשו וקאמר תלמודא מ"ט לא נפ"ל מגדילים אמר לך לכדרבה הוא דאתא דרבה רמי כתיב ונתנו על ציצי' הכנף מין כנף פתיל תכלת וכתיב צמר ופשתים יחדיו הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וכו' ע"כ וא"כ מעתה מכח דהך דרבה הוא דכ' התוס' דסדין בציצית היינו משום דהתורה התירתו ול"א תו דסדין בציצית הוי משום דא"ע ודל"ת ובהכי א"ש דברי התוס' דסוגיין וק"ל

אלא דהעומד לנגדינו הוא דא"כ מאי מקשו התוספות ברכות ד"ך ע"א ד"ה שב ואל"ת וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת ותי' רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דאם כן כל מקום דאמרי' שעשה דל"ת לקרי שוא"ת וכו' והיאך קרי ליה דחיה אימא שאינו דחיה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא ל' ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרי' בפ' אל"ד אלמא מקרי שפיר דחיה וכו' עכ"ל דהרי הכא גבי ציצית כ' להדי' דלאו משום דחיה הוא אלא דהתורה התירה מדסמיך צמר ופשתי' גדילים תעשה לך וא"כ התם נמי דאיכ"ל דל"ת דטומאה כשם שלא נכתב על הקרובים ה"ן לא נכתב על מת מצוה והיינו משום דהתורה התירתו לימא הכי וכמ"ש רש"י ולא הוי משום דחיי וא"כ אפי' בקום עשה מיטמאו נזיר וכ"ג אשר לא כן בפסח ותמיד ומילה ועיין להרא"ם בתוספו' על הסמ"ג ה' מגילה סי' ו' שדחה דברי התוס' קרוב לזה יעו"ש ועיין להר' חות יאיר בסי' ג"ה בזה ודו"ק וי"ל וק"ל

והנה בעיקר תי' דברי התוס' הנז"ל דמה"ט הו"ל סדין בציצית שוא"ת אע"ג דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית והרי הוא בידים משום דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד לאחר שנתעטף ולאחר שנתעטף דמתחייב שוא"ת הוא ראיתי בשו"ת חות יאיר סי' צ"ה שהק' על מה שפסק הרב בעל תה"ד בתשו' סי' רפ"ה הביאו המ"א בהגה ש"ע ביו"ד סי' שע"ב שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום צריך לרוץ תכף החוצה ואל ילבש עצמו תחיל' כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות וז"ל בתוך התשו' ואי קשיא על הוראות התה"ד הכי ק"ל עמ"ש שמחוייב זה הכהן לרוץ החוץ ערום ויחף הלא מסקינן בסוגיא דפרק מי שמת הנ"ל שוא"ת שאני ובכה"ג זה שבאתה לו הבשורה שמת בבית אעפ"י שהטומאה עצמה היא לאו שיש בה מעשה מ"מ זה שמת בביתו בפתע פתאום אין מוטל עליו רק לפרושי משם וליצא ומה ששוהא בלבישתו לא הוי רק שוא"ת מה שאין כן הלבוש כלאים דמעיקרא כשלבשו עביד מעשה של עבירה והכי מוכח ומדוקדק בדברי רש"י שם