כפי אהרן - טור שו

מכח גזירת חכמים משום כסות לילה דמדאורייתא חיובי מיחייב דאי לת"ה היכי מצינן דשרי רחמנא כלאים בציצית אם לא בסדין ואפי"ה קאמר תלמודא דהוי כסות דלאו בת חיובא דלא חייביה רחמנא למיענש אעשה דציצית והיינו משום דכיון דאינו חייב מדרבנן הוי נמי דאינו מחוייב מדאורייתא וליכא עשה לחיובי עלה אפי' בעידן ריתחא דאי לא תימא הכי אלא דאע"ג דהוא אינו ראוי מדרבנן מ"מ ראוי מדאורייתא מאי מקשה תלמודא כי מכסי בטלית דלאו בת חיובא מי חייביה רחמנא דהטלית דאינו בת חיובא אינו אלא מדרבנן ושפיר קאמר ליה מלאכא דמחייב אעשה משום דלא קא רמי דהא מדאורייתא חיובי מיחייב ורב קטינא שנתכסה בסדין ולא קא רמי משום גזירה דרבנן משום כסות לילה ביטל למצות עשה דאורייתא בסדין אל"ו דכיון דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורייתא ולא חייביה רחמנא ולא מיחייב אעשה משום דליתיה וא"כ ה"ן בכהן טמא שאכל תרומה טהורה מדאורייתא וטמאה מדרבנן דאי"ל דכיון דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי גם מדאורייתא וקרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחולל' ועומדת וק"ל. ותו נ"ל סעד לדברי מההיא דאמרי' בפסחים ד"ז ע"א וניבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה כדאוריי' דמיא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל הרי בהדיא דאף ע"ג דמדאוריי' ברשותי' קיימא כי לא אסרה תו' בשעה ששית אפי"ה כיון דרבנן אסרוהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ואינו יכול לבטלו ויש לדחות וק"ל

אמנם מה שקל"ט בדברי התוס' הוא דלפי מה שתי' הכא וז"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא ע"כ דנמצא לפי דבריהם ז"ל דחיוב ציצית אינו בא עליו אלא אחר העיטוף ובשעת העיטוף לא נתחייב א"כ מאי מקשו התוס' ז"ל במנחות ד"מ ע"א על מה שתי' ועוד י"ל לפי' הקו' דב"ש אף במינן פטרי דסברי לה כרבי דאמר התכל' מעכבת את הלבן והשתא ניחא הא דנקט סדין ומיהו תימ' דהשתא כיון דלא אפש' נדחי עשה ללא תעשה ע"כ ומאי קו' הלא לפי מה שפי' דחיוב הציצית לא אתי אלא אחר העטיפה א"כ ליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת דהא אמרי' בביצה ד"ח היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דמיעקר ללאו קא מוקים לעשה והכא הא משעת לבישה קא מיעקר ללאו דכלאים ועשה דציצית לא מקיים אלא אחר העטיפה וכה"ג לא אמרי' א"ע ודל"ת

ואפשר לישב ולומר דהתוס' קאמרי התם דליתי עשה ולידחי לא תעשה משום דהשתא דלא אפשר בתכלת נמצא מתבטל מצות ציצית לגמרי כשנגזור גם במינו ולו' דהא אפשר בטלית של צמר שיטיל ציצית של צמר כבר כ' התוס' בכתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון שאין זה חשוב אפשר יעו"ש וא"כ דמתבטלת היא מצות ציצית לגמרי מקשו דלימא אתי עשה ודל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא ומכאן נר' סמך למ"ש בפסקי תוס' בזבחים דצ"ז ע"ב עמ"ש התוס' ד"ה ואחד וז"ל מיהו אכתי ק' היכי אתי עשה ודל"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה ע"כ וכ' בפסקי תו' וז"ל אם אי אפש' לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו קיים עשה ע"כ דאפשר דלמד כן מכח דבריהם דהכא כמ"ש ומהתימה על המשל"ם בפ"י מה' ק"פ ה"א הביא דברי הפסקי תוס' הללו וכ' והוא חידוש גדול בעיני ולפי מ"ש דהכי ס"ל להתוס' עצמם לא נשאר חידוש. אי"ן נוכל לישב. עפ"י מ"ש הנ"י בפ' אלו מציאות וז"ל ועל הא דאמרי' דאין עשה דוחה עשה ול"ת איכא דמקשו ל"ל מהאי ט' ת"ל דאפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא ק"ל דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצי' דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מוקים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה וכו' והרנב"ר ז"ל תי' דהכא נמי בשעה דעבר הלאו קיים אעשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקיר' הלאו ואעפ"י שלא גמרו מה בכך גם מצות מילה לא נגמר' עד דפרע דק"ל מל ולא פרע כאילו לא מל וכו' דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראיתה וכו' אבל הרב ר' יהוסף בלשונו כ' בנימוקיו דשאר המפ' ז"ל לא סברי הכי דיכולים לו' דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי מצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בב' כנפיו וכו' אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אעפ"י שצריך להשבת אבידה הנטי' וההבאה קוד' לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות וכו' ע"כ נמצא דדעת הרנב"ר ז"ל דעשה דהשבה מתחיל משעת ראות האבידה ודמיא למיל' דתכף משהתחיל, למול התחיל במצוה והויא בעידנא וא"כ ה"ן אפשר דס"ל להתוס' ז"ל דאע"ג דלאחר שנתעטף הוא דמתחייב בציצית מ"מ כיון דקרא קאמר גדילים ת"ל על ד"כ כסותך דמשמע שאתה מכוסה בו כבר וזה לא יבא לכלל חיוב ציצית אם לא שיתכסה בסדין נמצא דעיקר גוף המצוה מתחלת משעת הלבישה לענין דנימא דליתי עשה ולידחי לא תעשה וחשיב בעידנא ואע"ג דלא מקיים ליה למצות ציצית אלא אחר העטיפה אלא דאם כנים אנחנו בזה קשה דמאי מק' התוס' התם בזבחים גבי שבירת עצם היכי אתי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכי' כנז"ל התם נימא הכי דכיון דלא אפשר בלא שביר' ואיכא עשה דאכי' יתחשב כעוסק במצוה גופה כהשבת אבידה

ועוד דהרי בהדיא כ' התוס' בחגיגה ד"ב ע"ב ד"ה לישא שהק' וא"ת וליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותי' דלא אתי עבה ודחי ל"ת אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אבל הכח משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה ע"כ הרי בהדיא דס"ל דאפי' התחלת המצוה עצמה לא חשיב בעידנא כיון דלא מוקים לעשה עד גמר ביאה אלא דקל"ט ע"ז דהיכי קאמר תלמודא התם בביצה ד"ח דמייתו מינה התוס' דהוי בעידנא גבי מילה בצרעת הלא התם נמי לא מקיים מצות מילה עד גמר מילה ופריעה וכי קץ ליה לבהרת הרי עבר הלאו ולא מקיים לעשה עד דעביד פריעה דהא קי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל. וכפי"ז מתישב נמי מה שהביא הנ"י דאיכא דמקשו על ההיא דאמרי' דאין עשה דוחה עול"ת דל"ל מהאי ט' ת"ל דאפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא קי"ל דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקמיעקר ללאו קא מוקים לעשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר וכו' ע"כ דלהכי הוצרך לט' דהוי ל"ת ועשה דאי לא הוי אלא לא תעשה גרידתא שפיר היינו יכולים לו'