כפי אהרן - טור שד

אם עשה צרכיו וכעת צ"ע. תו הביא הרז"ל ז"ל ראית הב"ח ז"ל שהביא ממ"ש מרן ז"ל בסי' קכ"ב משם תשו' הרמב"ם דאף שיש בקיאים בבהכ"נ מותר לו לש"ץ לחזור התפלה כי עיקר התקנה להוציא מי שאינו בקי ולא נתנו חכמי' דבריהם לשיעורין ונדון דידן דכוותא ע"כ ודחה ראיתו וכתב וז"ל ואחר המחי' הראויה אין זו ראיה ואיכא בינייהו כמבי רובי עד עיקרא דטולבנקי דהא מ"ש הרמב"ם דיברך אח"ך כל הברכות אף דכולם אינם בקיאים היינו כדקיהיב ט' משום דא"א שיהיה שם מי שאינו בקי דאלת"ה צריך לחזור בכל יום בבה"כ לבקש אחר כל איש ואיש אם הם בקיאים או לא א"ד ז"ל. מעתה כאן אינו מסופק אם ישן או לא דברי לו שלא ישן ואיך יברך ענט"י ולא דמי לחזרת הש"ץ שיש ספק אם המצא ימצא מי שאינו בקי ואין צריך לחזור אחר כל הב"ה אם יש מי שאינו בקי ועוד דכפי דעתו מי שאין לו להדליק נר חנוכה כגון שהוא בדרך או אנוס אעפ"כ יברך להדליק נ"ח אף שלא הדליק וזה תימה ע"כ ולפק"ד אחר המחי"ר גם בזה לא צדק וז"ל תשו' הרמב"ם שהביאה בב"י סי' קכ"ב וז"ל וכ' הרד"א שנשאל הרמב"ם קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה אם ירד ש"ץ לפני התיבה ויחזור התפי' בקול רם והשיב הואיל ותקנו חכמים שירד ש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואעפ"י שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי כמו שתקנו הקדושה והיה עיקר זה מפני האורחי' ונתחייבו לאומרו בכל בכ"נ ואעפ"י שאין שם אורחי' וכמו שתקנו ברכה א' מעין ז' בשביל המאחרים לבא בבה"כ ונתחייבו לאומרה תמיד ואעפ"י שהיו שם כל הקהל וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר א' אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו רק ענינו שנעשית התקנה עכ"פ גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו וכו' הרי להדיא דהשיב הרמב"ם כי מפני שהיא תקנת חכמים אעפ"י שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי לא תהיה ברכת הש"ץ לבטלה ולאו משום ספק הוא אלא דהרמב"ם כ' על עיקר התקנה שנעשית היא גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו שאם לא כן דלא היתה תקנה כללית מעיקרא אלא דהם אמרו שצריך הש"ץ לחזור התפלה כדי להוציא את מי שאינו בקי היה צריך בכל יום לחפש אחר כל איש ואיש שבבה"כ אם הוא בקי או לא דאם הם בקיאים לא יחזרו התפלה ואם אינם בקיאים יחזרו אלא מוכרח דאין ענינו רק שנתקנה עכ"פ ואפי' אם לא ימצא מי שאינו בקי דאנו יודעים דכולם בקיאים אפי"ה תקנו שיחזרו התפלה וזה ברור. מעתה אזדא לה תמיהת הרז"ל דהתם היינו כדיהיב ט' משום דא"א כשהיה שם מי שאינו בקי מעתה כאן אינו מסופק אם ישן או לא דברי לו שלא ישן ואיך יברך דליתא דלא קאמר הרמב"ם זה אלא לעיקר התקנה שתקנוה לש"ץ שיחזור התפלה ולומר דעכ"פ תקנוה וזה שהשיב דאפי' שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי לא תהיה חזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל וא"כ ה"ן דכוותא מייתי ראיה שפיר דהרי הוא הכריח דעיקר נטילת שחרית דעליה תקנו ברכת ענט"י היא תקנת חכמים אלא דהרא"ש פי' טעם התקנה בעבור דא"א שלא יגע וכו' וכיון דתקנה היא הנטי' ודאי לא פלוג דאפי' דליכא טינופת כגון דניעור כל הלילה נוטל ידיו ומברך מפני התקנה וליכא ברכה לבטלה ולא דמי לברכת להדליק נ"ח למי שאינו מדליק כגון שהיה בדרך וכו' דהכא כיון דהם תקנו הנטילה והוא נוטל ידיו מכח התקנה מברך נמי הברכה שתקנו עליה שצונו ענט"י וכן נמי ההיא תשו' גבי ש"ץ החוזר ברכות ח"י דהו"ל כמי שהם תקנו להתפלל שתי פעמים או לחזור ברכת מעין ז' דמה בכך אבל הכא שיברך להדליק נ"ח והוא אינו מדליק ודאי דהוי ברכה לבטלה אלא דהרז"ל ס"ל דעיקר הטעם דטינוף לא אמרו אלא על הברכה ולא על הנטילה וזה שתראה שאף הוא חזר להבין האמת בתשו' הרמב"ם שכתב והנר' מבואר מדברי הרמב"ם וכו' וכיון דהוי תקנת חכמי' לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ועכ"ז כ' אמנם ברכת ענט"י דאינה תקנה ואדרבא חיוב הוא לברך ענט"י בכל יום בקומו מן המטה ואמרו רז"ל הטעם משום שישן זה כיון שלא ישן אינו יכול לברך דבהא תליא מילתא עכ"ד. וכ"ז הוא בעבור שלא הבין כונת הב"ח ז"ל דאיהו כל עצמו לא בא אלא לומר דעיקר נט"י דשחרית דעליה תקנו ברכת ענט"י אינה אלא תקנת חכמים ואיכא למימר דלא פלוג כמו חזרת ש"ץ וחזרת מעין ז' וקדושתא בבי כנישתא אלא דבקדושתא דבי כנישתא שדימה הרמב"ם וקאמר כמו שתקנו הקדושה בבה"כ והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאומרו בכל בתי כנסיות ואעפ"י שאין שם אורחים צ"ע דנר' דסתר דידיה אדידיה דמצאתי ראיתי בחי' הרמב"ם מכ"י שבתחי' ס' מעשה רוקח שכ' וז"ל וזה הקידוש שאומרי' בבהכ"נ על היין בשלא יהיה שם אורחים שאוכלים בליל שבת בב"ה ואין שום אדם אוכל בב"ה אז היא ברכה לבטלה עכ"ל ואין כאן מקומו. ומה שדחה הרז"ל ראית הב"ח הלזו גם ממ"ש הב"י אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא משום דנגעו במקום מטונף היכא דלא נגעו משמע דלא תקון הרי דאפי' נטילה אין צריך כ"ש ברכה ע"כ כבר כתבתי דאדרבא ק' לדעת הב"י כל קושיות הרב"ח לדעת הרא"ש א"כ אין לסתור דברי הב"ח מיניה. סו"ד כי כל דברי הרב ז"ל הם תמוהים בעיני לפי קוצר השגתי וק"ל:

סימן

ח'

(שו"ע ס"א) יתעטף בציצית ויברך וכו' מדקדוק דברי מרן נראה דמתעטף תחילה ותכף לעטיפה מברך ונר' סעד לדבריו ממ"ש התוס' ביבמות ד"ץ ע"ב ד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא וא"ת סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מכסי בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו' ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא ע"כ הרי דעיקר מצות ציצית אינה אלא אחר העיטוף וא"כ כשבא לברך דבעינן עובר לעשיתן היינו דמתעטף ומברך דנמצא עובר לעשיתן דאם יבא לברך קודם העטיפה הלא הברכה תהיה עובר דעובר אמנם הלבוש כ' בסי' זה וז"ל וכשיתחיל להתעטף קודם שיתעטף יברך עליהם וכו' ע"כ משמע דס"ל דמברך קודם העיטוף א"כ מוכרח דס"ל דמצות ציצית היא באה תכף בהתעטפו ומשו"ה מברך קודם העיטו' דהוי עובר לעשיתן הן אמת דגם לס' זו יש סעד ממ"ש התוס' סו"ד הנז"ל ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה וכו' ע"כ מ"מ לדידיה ק' קו' התוס' דסדין בציצית לא הוי שוא"ת אלא. קום עשה

והנה חזה הוית להר' אהלי יאודה זלה"ה באות א' דכ"ח ע"ד שעמד ע"ד התוס' הללו וז"ל ולפקע"ד לא הבינותי דבריהם דעיקר החיוב הוא שלא יהיה הטלית בלא ציצית שכיון שהיא בת ד' כנפות היא מחוייבת בציצית ואינו