כפי אהרן ש"ס רפח

גם מה שהיק' בסו"ד על הרב שמחת יו"ט וז"ל אך קשה דלכי אוקמתא דהירוש' דהיינו י"ד לבני הכרכים הרי לא הוי מצוה הבאה בעבירה וצ"י. נ"ב דברים אלו אינם נראים בעיני דלפי קו' הירושלמי מוכח דלא כהריטב"א וע"ז אוקמוה בירושלמי דהיינו בי"ד לבני הכרכים וזה אינו מעל' ומוריד לקו' הר' שיו"ט ודו"ק וברור

דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה ואדם מי קדיש וק' אמאי לא קאמר בע"כ וכו' מן האדם לרבות עבדו ולא הבינותי דהא מן האדם לא קאי אלא אמקדיש ומחרים וכו'. נ"ב תימה דהלא בסוגיא שם איתא כל חרם אשר יחרם לה' מכל אשר לו מאדם וכו' לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים ועיין פרש"י ומ"ש התוס' מן האדם הוא אשגרת לישן וכונתו על הברייתא שהביאו בפ' השולח. ומ"ש עוד ועו"ק דבסנהדרין דט"ו הביאו התוס' שם בסתם ואמאי לא הוכיחו מהא דהשולח כדהכא לא ידעתי מאי קאמר שהתוס' שם הביאו סו' דהשולח. גם מ"ש ונראה דחדא מתרצת חבירתה דנר' דחזרו בהם התוס' מהראיה שהביאו מטעם האמור לא ידענא מאי קאמר דכיצד יחזרו בהם והיא בריית' ערוכה שם בהשולח. ומ"ש והנה הרב משל"ם וכו' והיק' הר' קה"ע וכו' ולע"ד אין כאן תמיהא וכו' וא"כ שפיר קא מק' הר' מ"ל דנראין דבריהם סותרים. נ"ב כונ' הרב קה"ע ברורה דהמ"ל כ' דהתוס' חלוקים לענין הדין דכאן כ' דבעי עשרה ומכאן נראה דסגי בג' וע"ז כ' הר' קה"ע דאינם חלוקים בדין כיון דשמעי' להו להתוס' דסברי דמדאורייתא בעי' עשרה אלא דחכמים תיקנו בג' אם כן בסנהדרין מיירי מן התורה אלא דהשתא התוס' מחולקים בתירוצם דהכא תי' דלא משמע ליה לשון אדם עבד כנעני והכא תירצו דמתני' דינא אשמועינן דינים הנהוגים ולא דין תו' וכיוצא בזה מצינו כמה וכמה פעמים התו' במקום אחד מתרצים תי' אחד ובמקום אחר מתרצים באופן אחר אבל לענין דינא שקולים הם וכחדא שריין דמדאורייתא בעינן עשרה ורבנן תיקנו דסגי בג' ודלא כמ"ש המשל"ם דהתוס' חלוקים לענין דינא דהכא ס' דבעינן ג' והכא ס' דבעי' יו"ד וזה ברור למימינים בה

דף כ"ד ע"ב קטן פוחח וכו' וראיתי להריטב"א שכ' על בעיא זו דלא גרסי' קטן וזה תימה דהלא משנה שלימה שנינו וכו' וצ"י. נ"ב כבר פי' הר' יד דוד כונ' הריטב"א והתימ' שהזכיר להר' יד דוד ולא ראה זה: מס' פסחים

דף ב' ע"א אור לי"ד וכו' ראיתי בכ"י מר יהונתן שכ' ע"ד רש"י וכו' וק"ל דאמרי' בזבחים המחשב לאור ג' וכו' והגם שהתוס' גרסי התם אור לג' וכו' רש"י עצמו ל"ג הכי. נ"ב רש"י בפסחים ד"ג שהובאה בריי' זו כ' הכי גרסי' אור לג'

דף ל"ד ע"א תוס' ד"ה מחמין וכו' ואני חמיה דבהדי' אמרי' בירוש' וכו' וצ"ע. נ"ב כבר קדמו המשל"ם פ"ב דתרומות הי"ד וע' הר"ש פי"א דתרו' ה' יו"ד: מס' יבמות

דף ק"ה ע"ב תוס' ד"ה לכתחי' מכאן יש ללמוד דא"צ חמש' אפי' לכתחי' וכו' וק' דלמה הוצרכו לאפוקי מכללא וכו' והלא בהדיא אמרי' לעיל וכו' הרי בהדיא משום פרסומי מילתא וכו'. נ"ב לע"ד נר' כונת התוס' דאדלעיל סמכי והכי פי' מכאן יש ללמוד דלכתחיל' לא בעי חמשה ואפי' משום פרסומי מילתא מדקאמר אי אשמועינן אין הלכה כאותו הזוג הו"א ה"מ דיעבד אבל לכתחילה ליבעי חמשה קמל"ן דלא בעי' חמשה אפי' לכתחי' משמע דלא בעי' חמשה לכתחי' כלל אפי' משום פרסום והוא היפך מ"ש לעיל וע"ז כ' התוס' ומיהו לפרסו' מילתא עבדינן בחמשה והיינו כמ"ש בסו' לעיל היפך משמעות סו' זו ודו"ק

דף ק"ך ע"א אין מעידין אלא עד ג' ימים ר"י ן' בבא אומר לא כל האדם וכו' פי' הר"ם ור"ע דר"י ן' בבא בין לקולא בין לחומרא קאמר וק"ט דהא בגמרא בעיא ליה ולא איפשטא וכו'. נ"ב לק"מ דכונת הר"ם ור"ע הוא לומר דדברי ר"י ן' בבא מתפרשים בין לקולא בין לחומרא במ"ש הכל לפי האדם אתי לחומרא אם הוא שמן ואם הוא כחוש אתי לקולא וכן במקום ובזמן וע"ז פריך הש"ס אי ר"י לחומרא פליג או לקולא דהנדון ודאי אתי לקולא ולחומרא אבל הבעיא הוא לענין הדין אי לקולא קאמר או לחומרא והר"ם ור"ע כ' דהנדון אתי בין לקולא בין לחומרא וזה פשוט וברור: מס' כתובות

דף פ"א ע"ב ההוא גברא וכו' וכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון לא הוי זביניה זביני והתנן בש"א תמכור ובה"א לא תמכור וק"ל דמאי ראי' מייתי ממשנ' הלזו הלא כ' התוס' לעיל וכו' והיותר תימה על הר' שע"א וכו' וצ"ע. נ"ב נלע"ד דמ"ש התוס' היינו על שומרת יבם שנפלו לה נכסים והם שלה עכ"פ אלא שהיא ארוסה וכך עומדת לחלוץ כמו ליבם ואמטו להכי נכסים בחזקתה ומודי' שמוכרת ונותנת וקיים לא כן בארוסה דיותר עומדת לינשא אמטו להכי ס' ב"ה דלכתחילה לא תמכור אבל אם מכרה ודאי קיים דנכסים ודאי הם בחזקתה אבל בסוגיין פריך שפיר דבעינן למימר דכל מילתא דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומר' יבם והניח נכסים וכו' לא ימכור שכולן אחראין לכתובתה והכא פשי' דנכסים בחזקת יבם הם שהוא היורש אלא שאחראין לכתובתה ואפי"ה אמרי' דאם מכר מכרו בטל וע"ז פריך שפיר מהך מתניתא דארוסה שנפלו לה נכסים דבה"א לא תמכור ומודים שאם מכרה קיים לפי שהם בחזקתה וכמ"ש התוס' שם ה"ן שהנכסים הם בחזקת יורשים אם מכר יהיה קיים והיא קו' אלימתא אדרבא כפי דברי התוס' והר' נר"ו אין ס' כי נתחלף לו המשנה דשומרת יבם שנפלו לה נכסים שהביאו התוס' שם עם ברייתא זו דמי שמת והניח שומרת יבם ומ"ש הוא ברור ודו"ק: מס' גטין

דף ו' ע"ב תוס' ד"ה זבוב וכו' היק' הר' פרשת דרכים דאשתמי' מנייהו דברי הירוש' פ"ב דסנהדרין וכו' ול"נ דשפיר אתו דברי התוס' אף כרבנן דהתם לא קאסרו רבנן אלא לדוד וכו' דדוקא דוד הניחם אלמנות חיות אבל שאר עמא דארעא מותרות מן הדין אלא דנהגו כך וכו'. נ"ב דברים אלו לא זכיתי להבינם דהא עיקר קושית הפרשת דרכים הוא דמנ"ל להתוס' דכך היה מנהגם