כפי אהרן ש"ס רפ

ומעתה לפי חי' המשל"ם הנז' תורה יוצאת דלדידן דקי"ל כמ"ד בפ' הערל דע"ב ע"ב דמילה בין בזמנה בין שלא בזמנה זמנה ביום ולא בלילה וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' מילה ה"ח א"כ שכיר איכא למילף עבד מג"ש דלה לה מאשה וכיון דאשה אינה מצווה למול את בנה כדאמרי' בקידו' דכ"ט ע"א אותו ולא אותה ה"ה דעבד ילפי' ל"ל מאשה ואינו מצווה למול את בנו אע"ג דהוא בכלל אותו כיון דהוי מ"ע שהז"ג דעליו נאמרה הג"ש דלה לה. וכן משמע דס"ל לתוספי הרא"ש משם ר"מ והבי"ד הרב גופי הלכות סי' תע"ה שכ' דעבד אינו מצווה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה יעו"ש. האמנם הדבר הק' אצלי לחי' המשל"ם הנז' דהרי כתבו התוס' לשם בפ' החובל ד"ה שכן אינה במילה אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא וי"מ דאין מצווה למול את בנה וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל משמע בהדיא דס"ל להי"מ דעבד מצווה למול את בנו מדקאמרי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה דמשמע תאמר בעבד שהוא מצווה למול את בנו. ברם הרב שע"ה ז"ל לשם היק' קו' זו בסגנון אחר ועלה לכלל ישוב דההיא דהי"מ היינו דס"ל דאתיא הסוגיא כמ"ד דמילה אחר זמנה נוהגת בין ביום ובין בליל' דהויא מ"ע שלא הז"ג כמ"ש התוס' בקידו' דכ"ט ע"א ד"ה אותו ולא אותה וכיון דהוי מ"ע שלא הז"ג לא ילפי' מג"ש מאש' כמ"ש המשל"ם יעוש"ב אלא די"ל דהתוס' עדיפא מינה הו"ל לסתור דברי הי"מ דלדידן דקי"ל דמילה הוי מ"ע שהז"ג ליתא ודו"ק. (אמר הבן וע' בכפ"א ח"א חא"ח סי' י"ג): מס' בבא מציעא

דף מ"ז ע"א על הגאולה זו מכירה וכן הוא אומר לא יגאל ועל התמורה זו חליפין שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר. יל"ד קצת מהא דאמרי' בתמורה ד' ט' ע"א לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו ופריך וליכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אותו ומשני אי כתיב לא יחליפנו הו"א תצא זו ותיכנס זו הוא דאסור ותילקי אבל ממיר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי קמל"ן ועיין פרש"י משמע מהך סוגיא דמשמעות תמורה היינו הוספה כמו שזו קדושה גם זו תהיה קדושה ולאו היינו חליפין שאומר תצא זו ותיכנס זו דדמי ממש לחליפין וא"כ איך קאמר הכא תמורה זו חליפין נימא דתמורה היינו מי שהקנה חפץ לחבירו וחזר והקנה לו חפץ אחר דסגי בקנין סודר או בענין אחר דומיא דמפרש התם תמורה ולאו היינו חליפין. אמת דאעיקרא ק' הך סוגיא דתמורה ממ"ש שם ד' ד' ע"ב יתיב רב דימי וקאמר וכו' וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והרי מימר דניתק לעשה הוא ותנן וסופג את המ' ומשני הוו להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ע"כ נמצא דאצטריך תרי לאוי כי היכי דתלקי והיכי עביד הכא צריכותא ושו"ר להרב חק נתן שנרגש מזה ע"ש וע"ש מה שישב בדוחק ולדבריו יתישב ג"כ קו' הא' ודוק: מס' עבודה זרה מנימוקי א"א ן' להרמ"ז המחבר זלה"ה

דף ב' ע"א מתני' לפני אידיהן של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו' כ' הריטב"א בחי' לע"ז עד"ב וז"ל פי' תלמידי רש"י משמו דדוקא אידים רחוקים כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן וכו' והקשו בתוס' וז"ל מדאמרי' בגמ' נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור והיינו משום יום איד דעבדי בכל שבוע ביום ראשון אלמא מתני' אפי' באיד קרוב והא דקתני ואלו הן אידיהן דיבר התנא במה שהיה נוהג בזמן ההוא עכ"ל ולפק"ד דבריו אלה משוללי ההבנה הם דהרי התוס' ז"ל לא הקשו מההיא דר"י אלא על המנהג שנוהגים בזמן הזה לשאת ולתת עם הנוצרי' דלר"י לעולם אסו' ועדיפא ממתני' הביאו התוס' ולעולם דמתני' באידים רחוקים איירי כדקתני סיפא ואלו הן אידיהן וכן ההיא מתני' ד"ז ע"ב באידים רחוקים נמי איירי רבי ישמעאל מדדייקינן שם בד"ו ע"א על מאי דאבעיא דמתני' הם ואידיהן קאמר או הן בלא אידיהן ת"ש ר"י או' שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אלא דבתר הכי בעלי התלמוד דהיינו רב תחליפא קאמר דלר"י יום אחד של הנוצרים לעולם אסור לדברי ר"י ואהכי הוא דמייתי תלמודא מדברי ר' תחליפא למפשט בעיין דלפני אידיהן ג' ימים אי הן ואידיהן או בלא אידיהן אלא מאי דתברא לתלמידי דרש"י ז"ל דכתבו משמו דדוקא אידים רחוקים דמשמע אבל אידים קרובים לא הרי מדמייתי תלמודא ת"ש מרב תחליפא וכו' וקדייק מינה דמדלעולם אסור היינו הן בלא אידיהן למפשט למתני' משמע בהדיא דאין הפרש ביניהן ודו"ק

שם במתני' פירש"י ז"ל לשאת ולתת עמהם משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידו ע"כ פי' הריטב"א ז"ל לשם וז"ל ואיכא למידק דהא בגמ' איבעיא לן האי אסור לשאת ולתת עמהם אי משום הרוחה אי משום ולפני עור ולא איפשיטא בעיין וכיון דכן נקטינן לקולא דטעמא משום ולפני עור ואפשר היה לומר דמרן ז"ל סובר דאע"ג דהתם לא איפשיט בתר הכי איפשיט מדרבא דאמר כולה משום דאזיל ומודה הוא ומה שמחק רש"י ז"ל מאי דאיכא בנוסחי בגמ' וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהם משום דקא מרווח להו וכ' דלא גרסי' משום דקא מרווח להו לאו משום דס"ל דט' דלשאת ולתת משום לפני עור הוא אלא משום צריכותא דס"ד דתלמודא לא עביד צריכותא אלא גבי להשאיל וללוות וליפרע דקאמר רבא דכולא משום דמודה הוא ומ"מ נראה מדברי רש"י אלו דלפום מסקנא דגמרא אפי' בלמכור איכא טעמא דאזיל ומודה ואסור למכור להם אפי' מידי דלא חזי לתקרובת וכו' עכ"ל ולפק"ד לא זכיתי להבין דבריו דמנ"ל דרש"י ס"ל דאסור למכור לגוי אפי' מידי דלא חזי לתקרובת מט' דאזיל ומודה דהא בפירש"י דמתני' דקאמר דאסור לשאת ולתת עמהם משום דאזיל ומודה הא לא פי' האי לשאת ולתת באיזה אופן ושפיר יכולין אנו לו' דהאי לשאת ולתת היינו לשאת מהן המעות ולתת להם מידי דתקרובת כס' ר"ת וא"כ אפי' לפי דברי הרז"ל דמאי דלא גריס בצריכו' דלשאת ולתת משום דקא מרווח דלאו משום דס"ל דט' הוי משום לפני עור אלא לעולם דס"ל דהוי משום הרווחה מ"מ אף גם זאת יפרש כן דהיינו טעמא דאסור משום הרווחה במידי דתקרוב' דוקא משום דאית ליה בהמות רבות בהרווח' ואזיל ומודה לע"ז שגם ר"ת צריך שיפרש כן לפי שיטתו בהך גירסא דבספרים שלנו כ' רש"י ז"ל דגרסי' משום הרוחה ומ"ש עוד הרז"ל וכן פי' לק' על משנת עיר שיש בה ע"ז וכו' משם ודאי איכא ראיה גמור' דס"ל לרש"י ז"ל דאסו' למכור להם אפי' מידי דלאו תקרובת משום דאזיל ומודה אבל מ"מ יכולים אנו לומר שחזר בו רש"י וס"ל דאפילו מידי דלאו תקרובת אסור דלא כר"ת ודו"ק

שם בגמ' מאן דתני אידיהן לא משתבש ומאן דתני עידיהן