כפי אהרן ש"ס רעט

קאי ולדייק ממלת ישרה בעיניו כמ"ש בברייתא אלא אמעשה דעזה ויליף לה מדכתיב וירא שם אשה זונה שהלך אחר ראית העינים וההיא ודאי לאו מה' הוה דלא כתיב ואביו ואמו כדכתיב בתמנת ועוד שהיתה זונה וכמ"ש תחי' קלקולו וכו' ועיין בזה להגאון אבל אברייתא דמייתי ממעש' דתמנת פריך שפיר דהא כתיב כי מה' היתה זאת ודו"ק

דף י"ב ע"א ותהר האשה ותלד בן והא הוה מיעברא בת תלתא ירחי מעיקרא אמר ר"י בר זיבנא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער. מכאן ק' לי על מ"ש הרב הגדול חיד"א ז"ל בס' פני דוד הביא לחד מן קמיא וז"ל בפ' שמות אות ב' ולא יכלה עוד הצפינו פי' המורה והיא ילדתו לששה חדשים וק' ממ"ש בסוטה דמצרים מנו לה משעה דאדרה ולא ידעי דהיא הוה מיעברא תלתא ירחי מעיקרא אלמא לט' חדשים נולד וההיא דסוטה נמי ק' לי דהכתיב וילך איש מבית לוי והדר ותהר האשה מבתר דהדרא איעברא ע"כ והוא פלא דהיא קו' הגמר' ותי' מקיש הורתה ללידתה וצ"ע: מס' בבא קמא מנימוקי א"א ן' להרמ"ז המחבר זלה"ה

דף פ"ח ע"א תוס' ד"ה יהא עבד כשר לעדות כ' וז"ל תימא הא ילפי' בכל דוכתא גזרה שוה דלה לה מאשה וכו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגרע מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר הוא לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי איש הוא וכו' עבד שהוא איש ואחיו במצות ליתכשר ע"כ. ולפקע"ד קל"ט דהא בהדיא אמרי' בזבחים דק"ג ע"א ת"ר עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גוים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה א"כ מה ת"ל עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהיו הכהנים זכאין בעורה ע"כ הרי דלפי הס"ד דהש"ס דקאמר אין לי אלא עולת איש וכו' נשים ועבדים מנין דהיינו דכיון דכתיב איש דמשמע איש ולא אשה ועבד גמרי' לה לה מאשה מנין. וכמ"ש התוס' לשם ד"ה אין לי אלא יעו"ש ואע"ג דכתיב איש דעבד נמי איש הוא מ"מ הוה ס"ד לדמויי עבד לאשה מג"ש ושלא יקחו הכהנים עור קרבנם אי לאו משום דכתיב עור העולה דריבה ואהכי שרינן לאיש בענין אחר. והשתא לפי מ"ש התוס' דמאי דילפינן מג"ש דלה לה היינו לחייבו כאשה אבל לא לגורעו מאיש כיון דאיש הוא א"כ מאי ס"ד דהש"ס הכא גבי עבד כיון דבהדיא כתיב איש ואין לגורעו מכח איש. וכדנסיב הש"ס לאיש לענינא אחרינא ממילא יהיה גם עבד כאשה מג"ש דלה לה ואפשר שלזה כיונו התוס' בזבחים ד"ה אין לי אלא וז"ל והק' הר' חיים דבפ' החובל מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים ע"כ. וכונתם להק' דהא התם מצריך תרי קראי ובהכרח צ"ל דטעמא הוא משום דכי גמרי' עבד מאשה בג"ש הי"ד לחייבו כנשים במה שחייבות הנשים ולא לגורעו במה שגילה הכ' לחייבו וא"כ ה"ן היכי ילפי' מאשה לגורעו מאחר דכתיב איש וכ"נ שהבין הרב שער המלך בפ"א דה' מילה ה"א יע"ש

ומהתימה על הרב בתי כהונה ח"ב חלק בית אבות ד"ל ע"ב שכ' וז"ל שמעתי מקשים על דברי התוס' הללו מההיא דפרכינן בחגיגה ד"ד גבי דרשת האדון דיצא עבד שיש לו אדון אחר דל"ל קרא הא גמר לה לה מאשה ואשה פטורה ואי איתא מ"ש התוס' מ"ק התם הג"ש הוא להחמיר ולא להקל והכא גבי ראיה נשים אמעוט מזכורך וכו' ועבד שפיר זכורך הוי ודמי לעדות ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע"כ המצות לישר' דוקא נאמרו והנה גמרי' ג"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ביה כדאיתא התם מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה כלו' לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהיא מכלל מצות קבועות וחיובי התור' והנשים פטורות אפי' שהן זרע ישר' מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו כנשים דדיו לחייבו במה שלא היה חייב כנשי' ומאי איכפת לן אי כתיב זכורך והוא זכר מ"מ היא מצוה מהת"ו דלישר' נאמרה ומעולם לא נכנס בזה משא"כ גבי עדות דאינה מצוה קבועה וחיוב כדאמרן והרי הוא בכלל איש עכ"ל. דהרי הכא גבי עו העולה לס"ד דהש"ס דילפינן עבד מאשה אע"ג דהיא מצוה כמ"ש התוס' והיא אינה מצוה קבועה אלא דאם חטא והביא חטאת ואשם היא מצוה לתת העור לכהנים והוי ממש כעדות ואפ"ה ילפינן עבד מאשה מג"ש דלה לה אע"ג דכתיב איש

אמנם הנראה לי לישב בעיקר קושיתו הוא עם מ"ש המשל"ם בפ"י מה' מלכים שחילק דכ"ז דאמרי' דגמרי' עבד מאשה מג"ש דלה לה לא נאמר כלל זה אלא. במצות עשה שהזמן גרמא שהנשי' פטורות להך מלתא אתקוש עבד לאשה מג"ש דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פו"ר דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא וכו' לא ילפי' מנשים משום ג"ש דלה לה עכ"ל. וא"כ הכא בסוגיין דפ' החובל לענין עדות שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא אהכי לא ילפי' עבד מאשה מג"ש מכיון דכתי' איש ואחיו כמ"ש התוס' ואף אשה היתה בכלל אלא דמיעטה הכ' מדכתיב איש אשר לא כן בסוגיין דחגיגה במצות עשה דראיה שהיא מ"ע שהזמן גרמא אלא דהוה ס"ד למילף ראיה ראיה מהקהל אתא זכורך לגלויי דלא נילף מהתם אהכי ילפינן שפיר אשה מעבד. אלא דהדבר הק' אצלי לעיקר חילוק המשל"ם ז"ל דהרי הכא בסוגיין דזבחים דס"ד דהש"ס למילף אשה מעבד אע"ג דכתיב איש ואע"ג דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא דמצות נתינת העור לאו זמן גרמא הוא. ואפשר לישב לקושיא זו עם מ"ש התוס' בקידושין ד' ל"ו והבי"ד הרב ז"ל בסמוך דמצות סמיכה הוי מ"ע שהזמ"ג שהרי אינה נוהגת אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב קרבניהם ע"כ וא"כ ה"ן נימא לענין מצות נתינת העור דכיון דהקרבן הוי מ"ע שהז"ג דהוא דוקא ביום ה"ן תחשב מצות נתינת העור מ"ע שהז"ג כסמיכה. אלא דעדיין קל"ט על השע"ה שהניף ידו על הרב בתי כהונה והביא סיעתא לדבריו מדברי התוס' דסוגיין דחגיגה שהק' כקו' פ' החובל ותירצו דגבי מצות הוא דילפי' מהדדי וכו' ולפי מ"ש אהמ"ר לא שמיה מתיא ואדרבא סוגיין דזבחים סותרת להר' הנז' דהכא נמי הוי מצוה שאינה קבועה אלא דאם הביא קרבן הוא דחייב לתת העור לכהן כמ"ש ומעולם לא כיונו התוס' באומרם דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי לחלק כמ"ש הרב בתי כהונה אלא דאפשר דכונתם למ"ש המשל"מ וכמ"ש דכיון דהוי מצוה הוא דילפי' מהדדי וכונתם רצויה דכיון דהוי מ"ע שהז"ג הוא דילפי' אשר לא כן בעדות דהוא מצוה להעיד כשידע עדות מ"מ אינה מ"ע שהז"ג ודו"ק: