כפי אהרן ש"ס רעח

העד הוא דקתני והוא אומר לא אכלתי ט' דקמכחיש ליה הא לא קמכחיש ליה בכל גוונא מהימן אפי' באומר איני יודע ותלמו' בעי למיפשט להיפך דמשום שתיקה הוא זו מן המתמיהין וא"ת דמכח הקושיא דק"ל והא תרי בעלמא לא מהימני חד מהימן מכח זה צריך לדחוק עצמינו לומר כן באמת זה אינו כ"כ הכרח דאה"ן תרי אע"ג דבעלמא מהימני הכא לא מהימני משום דבעינן הודע אליו דגזירת הכתוב היא אבל בע"א והלה אומר איני יודע כל דלא מכחיש הודע אליו קרינן ביה נמצא שזה ההכרח אינו כ"כ חזק ואדרבא דוקיא דקדייקינן מיניה ט' דאמר לא אכלתי משתמע איפכא כנז"ל ומאי מוכיח הש"ס ע"כ פירש הר"ן ז"ל דמ"ש הש"ס רישא מ"ט קפטרי רבנן לא קאי אמציעתא דע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אלא קאי ארישא דרישא אמרו לו ב' אכלת חלב ולפום האיכא דאמרי דאיתא התם בתר הכי בכריתות א"ד אמרו לו נמי חד הוא והכי קתני אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת בד"א בשתיק אבל מכחיש ליה פטור נמצא לפום האי א"ד רישא דאמרו לו רבנן היא ולא ר"מ והשתא שפיר מוכיח הש"ס בפ' האשה רישא מ"ט קפטרי רבנן ר"ל ריש' דא"ל אכלת חלב מביא חטא' דאוקימנא בחד היכי דמי אי משום דמהימן הא תרי וכו' אלא לאו משום דשתיק וכל זה הדיוק הוא מרישא אבל מציעתא לא דייק מידי דאדרבא אי לאו דיוקא דריש' היה לנו ללמוד ממציעתא בהיפך אבל עתה דדייקינן מכח רישא וסיפא דהעיקר הוא משום השתיקה אינו מוכרח כ"כ דוקיא דמציעתא. ונמצא דהסוגיא בפ' האשה קאי בשיט' הא"ד דרישא רבנן היא משו"ה דייק דט' הוא משום שתיקה לזה כ' הר"ן דאביי בפ' האומר ס"ל כלישנא קמא דכריתו' דריש' ר"מ וכיון שכן תו ליכא למידק מרישא מידי ואדרב' נשאר לנו פשט לשון המציעתא דקתני לא אכלתי ט' דקמכחיש ליה הא לא קמכחיש ליה בכה"ג מהימן ודוק בדבריו שכ' וכיון דליכא למידק מסיפא מידי נקיטינן דיוקא כפשטיה דדוקא כשאמר לא אכלתי דקמכחיש ליה וכו' ולא אמר דיוקא דרישא כנ"ל לישב דברי הר"ן לפי חומר הנושא אבל המעיין בדברי הרמב"ן והרשב"א בחי' קי' יראה שדבריהם אינם סובלין שום פי' והדבר ק' כמ"ש וצ"ע. מס' נדרים

דף נ"ה ע"א הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו' למימרא דדגן כל מילי דמידגן משמע והכתיב וכפרוץ הדבר הרבו בנ"י וכו' מעשר דגן וכל תבואת שדה וכו' כ' התוס' וכפרוץ הדבר פסוק הוא בדברי הימים וכו' ואי דגן כל מילי דאדגון משמע ל"ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' מינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מילי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי. משמע מדברי התוס' דלשון נביא הוא כלשון ב"א והר' שורשי הים ז"ל בח"ב דקי"ג ע"ד תמה ע"ד התוס' אלו מסוגיא דיומא דע"ו שאמרו ותירוש חמרא הוא והא כתיב וכו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש יקח לב ומשני דכ"ש תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב"א ומשם הר' שע"ה ז"ל היק' על דברי התוס' אלו ממ"ש התוס' בנדרים דמ"ט ע"א ד"ה ר"י ע"ש. ואני עני עוד אוסיף להפליא ע"ד התוס' ממ"ש התוס' פ' הערל דע"א ד"ה והני מולין וז"ל אין להק' היכי פריך מנדרים ללישנא דקרא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א דבסיפא דמתני' דהכא מייתי לה מקרא שנא' כי כל הגוים ערלים וכו' וכפי דבריהם הכא הדרא הקושיא מאי מייתי מנדרים ללישנא דקרא דתורה דתושב ושכיר ושאני קרא דכי כל הגוים דהוא נביא ושוי ללשון ב"א. ולע"ד אחהמ"ר מגודל חכמתם אני אומר כי אין כונ' התוס' בכאן לומר דלשון הנביא לעולם הוא כלשון ב"א אלא האמת הוא דהנביא על הרוב מדבר בלשון תורה אבל הכא אי איתא דבלשון ב"א דגן כל מילי משמע ל"ל וכל תבואת שדה היה די שיאמר הרבו מעשר דגן וכו' והייתי אומר דבמקום זה דיבר הנביא בלשון ב"א דאי ל"ת הכי ק' מאי הרבו כמ"ש רש"י והר"ן ז"ל וא"כ מכח קו' זו היינו אומרים פה דהנביא דיבר כאן בלשון ב"א והיה מובן הענין מאליו מכח קו' זו דמאי הרבו ולא היה צריך לומר וכל תבואת שדה דממילא יובן מכח קו' דמאי הרבו וכו' אתי שפיר אי בלשון ב"א דגן קרו כל מילי דמדגן אבל אי לא נמצא לשון כזה לקרות דגן אלא חמשת המינים א"כ שפיר הוכרח הכתוב לומר הרבו וכו' וכל תבואת השדה והכי דייקי דברי התוס' שכ' מיהו ההיא דדברי הימים משמע כל מילי. ומעתה סרו מהר תלונת הרבנים על התוס': מס' סוטה

דף ב' ע"א מ' יום קודם יצירת הולד כ' התוס' נ"ל דקודם יציר' הזכר קאמר ע' פי' המהרש"א והוצרך לזה דא"א לומר בכונת התוס' דממלת ולד קדייקי דהו"ל זכר דוקא דהא בנזיר די"ד אסיק הש"ס דולד משמע זכר ונקיבה ואפי' טומטום ע"ש

דף ג' ע"ב ואמר ר"ח זנותא בביתא כי קריא לשומשמי וכו' ואמר ר"ח קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד אחר שחטאו נסתלקה שכינה. עיין פרש"י ומהרש"א וכ' המהרש"א בסו"ד ומה שפירש"י לעיל גבי זנותא בביתא לפי שהיא מתעסקת בצורכי ביתה ומפקרת וכו' לא הוה אצטריך ליה לפרושי הכי אלא דסי' שכינה הוא הגורם סי' ברכת הבית ולא זכיתי להבין ד"ק דא"כ מאי קאמר ר"ח לעיל אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה והלא סי' שכינה גורם בין בזנות איתתא בין בזנות גברא לכן פרש"י לפי שמפקרת אבל האמת הוא שהוצרך רש"י לדייק כאן מלת בביתם לו' דר"ח סמיך אמימר' דלעיל לענין זנות וקאמר דמלבד דהוי כקרייא לשומשמי עוד בה דגורם סי' שכינה ודו"ק

דף ט' ע"ב ת"ר שמשון בעיניו מרד שנא' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך נקרו פלשתים את עיניו ופריך והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היתה זאת וכו' כ' מהרש"א אמתני' לא קשה להו דמה שהלך אחר עיניו גם זה היה מה' כדי להתנקם בפלשתים ולא בא לידי עבירה שלא נשאה כלל אבל מ"ש הכא שבעיניו מרד ק' וכו' ולא זכיתי להבין ד"ק דא"כ דגם מה שהלך אחר עיניו היה מה' וא"כ ק' למה נקרו פלשתים את עיניו וע"כ לומר כתי' הש"ס כי אזל מיהא בתר ישרות עיניו אזל וכמ"ש מהרש"א ע"ד שאדם רוצה לילך וכו' וא"כ תקשי ליה הכי על מתני' ולישני הכי גם מ"ש לא בא לידי עבירה שהרי לא נשאה לא ידענא מנ"ל כי פשט הכתובים מורים להיפך שנשאה ואח"ך ניתנה למרעהו וגם לפי מסקנת הש"ס תחי' קלקולו בעזה עיין פרש"י ולע"ד נ"ל כי אמתני' לא ק' ליה דיתכן דמ"ש הלך אחר עיניו לאו אמעשה דתמנת