כפי אהרן ש"ס רסב

דף ו' ע"א תניא אבא בנימין אומר אין תפי' של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנא' לשמוע אל הרנה ואל התפי' אמר רבין בר רב אדא אמר ר"י מנין שהקב"ה מצוי בבה"כ שנא' אלדי'ם נצב בעדת אל ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא' אלדי'ם נצב בעדת אל. נראה לי לפרש מאמר זה עפ"י הדין והוא דאיבעיא לן בזבחים ד' צ"א ציבור שאין להם תמידין ומוספין הי מנייהו קודם תדיר או מקודש ובעי למיפשטה מהא דתניא שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמין ט' דשל אמש הא של היום חטאת ואשם קודמין אלמא תדיר קודם ומשני מצוי קאמרת תדיר קמבעיא לן מצוי לא קא מבעיא לן ופריך ומצוי אינו תדיר והתניא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה ומשני לגבי פסח תדירה היא פרש"י תדירה היא שמצויה הרבה אבל שלמים לגבי חטאת ואשם אינו מצוי הרבה ולא מיקרי תדיר. ובפ' התכלת איבעיא לן ציבור שאין להם תמידין ומוספין הי מנייהו עדיף והיק' התוס' דאמאי לא מייתי הכא הראיות שהביאו בזבחים ע"ש והגאון חכם צבי בתשו' סי' ק"ו כ' דהא דזב' היינו שאין ב' המצו' לפניו דהיינו תמידין דהאידנא ומוספין דלמחר וא"כ בעי אף אי נימא דמקודש עדיף מ"מ אהניא לן אין מעבירין על המצות לשוויי תדיר כמקודש משום דאי אמרי' דמוספין דלמחר קדמי צריך לעבור על המצות אבל בזבחים איירי שב' המצות לפניו ע"ש. והנה הכא קאמר דאין תפי' של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת והא חזינא דר"א ור"א הוו מצלו ביני עמודי באתרא דגרסי ומהרש"א כ' דמ"ש אין תפי' ש"א וכו' היינו לאפוקי ביתו אבל אה"ן דבאתרא דגרסי עדיף ע"ש ואחהמ"ר אין הלשון סובל כן דקאמר אין תפי' ש"א נשמעת משמע דאינה נשמעת בשום מקום אלא בבה"כ ולדידי חזי לי דקא מפלגי הני תנאי בהא דתדיר ומקודש דהנה ידוע דבה"כ מקודש מבית המדרש דבה"כ אין מוכרין אותו ואין סותרין אלא א"כ בונין וכיוצא לכל חוקותיו ולכל משפטיו אבל בבית המדרש לא מצינו כלל מכל דינים אלו נמצא דבה"כ מקודש מבית המדרש ובית המדרש תדיר מבית הכנסת שכל היום לומדין שם ואפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו וא"כ ר"א ור"א ס"ל דכיון דבעיין לא איפשי' תדיר ומקודש הי מנייהו עדיף והם כבר היו יושבי' כל היום וכל הלילה בבית המדרש וא"כ איכא משום אין מעבירין על המצות ואמטו"ל היו מתפללין ביני עמודי דאף אי נימא דמקודש עדיף הכא דאיכא אין מעבירין על המצות תדיר עדיף כמ"ש הגאון ז"ל. אך כ"ז הוא משום דס"ל דבה"כ הוי מקודש לבד ולא תדיר ואין השכינה מצויה שם אלא בשעת תפי' דוקא אבל אבא בנימן ס"ל דבה"כ הוי תדיר ומקודש שהשכינה מצויה שם אפי' שלא בשעת תפילה וא"כ תדיר ומקודש פשי' דעדיף מתדיר לחוד וע"ז דאין תפי' ש"א נשמעת אלא בבה"כ וז"ש אביי מנין שהקב"ה מצוי בבה"כ אמילתיה דאבא בנימין קאי והוא נותן טעם למאי דקאמר דאין תפי' ש"א נשמעת אלא בבה"כ דט' הוי משום שהקב"ה מצוי שם והוי תדיר ומקודש ועדיף מבית המדרש דתדיר וכ"ת דהא דהקב"ה מצוי בבה"כ היינו בשעת תפילה דוקא וא"כ הוי מצוי ממש ואמרי' בגמ' דשלמי' לגבי חטאת ואשם לא מקרי תדיר לז"א דהא ליתא דמ"ש שהקב"ה מצוי היינו אפי' שלא בשעת תפי' דאי בשעת תפי' ת"ל דעשרה שמתפללין שכינה עמהם שנא' אלדי'ם נצב בעדת אל וא"כ בלאו הכי קדמה שכינה ואתיא אל"ו דמ"ש שהקב"ה מצוי בבה"כ מקרא דעדת אל בית מועד שלו כמ"ש רש"י היינו מצוי אפי' שלא בשעת תפי' והוי מצוי הרבה ומקרי תדיר כמ"ש מילה לגבי פסח תדירה היא שהוא מצוי הרבה וא"כ הוי בה"כ תדיר ומקודש ועדיף מבה"מ דתדיר לחוד וע"ז אמר דאין תפי' ש"א נשמעת אלא בבה"כ ודו"ק

שם ומנין לב' שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' מאי ולחושבי שמו אלא חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה וכו' יל"ד במ"ש מאי ולחושבי שמו דמשמע שנרגש איזה קושיא וקאמר מאי ולחושבי שמו מדהוה ליה לסיים הברייתא ולומר ומנין אפי' אחד וכו' ובתר הכי הו"ל לומר ולחושבי שמו חשב אדם וכו' ומדקאמר מאי ולחושבי שמו משמע שנרגש איזה קושי' ונר' דהנה לפום מסקנא דש"ס ב' שיושבי' ועוסקי' בתורה מכתבן מלייהו בס' הזכרונות דבקרא דאז נדברו כתיב ביה ויכתב בס' הזכרון אבל חד לא מכתבן מליה ונר' לי הט' דאמרי' בברכות ד' ס"ג מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו חרב אל שונאיהם של ת"ח שיושבי' בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשין ונר' לי הט' לפי שהלומד יחידי הוא לומד במחשבה ואינו מוציא בפיו ואמרי' בעירובין ד' נ"ד פתח פומך ותני כי היכי דתתקיים בידך ושם תלמיד אחד הוה לפני ר"א שהיה שונה בלחש ושכח תלמודו ואמרי' בגמרא כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה נמצא הלומד יחידי שאינו מוציא בפיו תלמודו משתכח וחייב מיתה וע"ז אמר חרב אל הבדים ומעתה זה יהיה הט' דתרי מכתבן מלייהו לפי שמוציאין בפה ומלאך היושב וכותב זכיותיהן של ישראל כותב אותו בספר הזכרונות אבל חד שהוא לומד במחשבה והמלאכים אינם יודעים מה שבלב האדם וע"כ לא מכתבן מליה בס' הזכרו' ומעתה הוק' לו לבעל המאמר במ"ש דב' שיושבי' ועוסקי' בתורה מכתבן מלייהו וחד לא דהא בקרא דב' דאז נדברו כתיב ביה ויכתב בס' זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו ומשמע לחושבי שמו אפי' אותם הלומדי' במחשבה שלומדים יחד יכתב בס' הזכרונות וז"ש מאי ולחושבי שמו דהשתא דאמרת דחד לא מכתבן מליה מאי דרשת ביה בקרא דולחושבי שמו וע"ז קאמר חשב אדם וכו' ודו"ק

דף ו' ע"ב אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בה"כ נקרא רשע וכו' אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה כ' רש"י והא דרב הונא מוקי לה אביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא ע"כ לא ידעתי מה בא רש"י לחדש דכ'ל קור'א במדב"ר ישר יחזה דאביי מוקי להא דרב הונא בדלא מהדר אפיה דקאמר עלה לא שנו אלא. (אה"נ ס"ט ע' להצל"ח מה שתי' בזה בטו"ט ודעת ע"ש)

שם אמר ר' חלבו אמר ר"ה כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום כ' מהרש"א אבל אם אין רגיל ליתן לו לא יקדים לו דשמא לא יחזיר ונקר' גזלן ומיהו בס"פ הנזיקין קאמר דרב חסדא הוה מקדים שלמא אפי' לכותי וכו' ועוד שמעתי בזה דלפי שד"א למשיב לכפול שלום וכיון דאין כופלין שלום לכותי כמ"ש התם היה ר"ח מקדים לו שלום ואילו היה הכותי מקדים לו שלום היה ר"ח צריך לכפול לו עכ"ד ואנכי העירותיהו הערה קטנה על מהרש"א ז"ל שמדברי הטור ביו"ד סי' קמ"ח נראה שהבין כן בפשט הסוגיא דנזיקין שכ' אסור לכפול שלום לכותי לפיכך טוב להקדים לו שלום כדי שלא יתחיל הגוי ויצטרך לכפול לו והב"י לא כ' שהיא סברת עצמו ועצה טובה אלא