כפי אהרן ש"ס רסא

מסכת ברכות

דף ה' ע"ב אמר ר"י נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ופריך ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו א' מד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה וכו'. יל"ד מאי פריך הא קאמר דהוי מזבח כפרה והיינו לכפר' עונותיו ואילו יסורין של אהבה אינן לכפרת עון אלא למי שאין לו עון כלל להרבות שכרו לעוה"ב וכמ"ש רש"י לעיל בע"א ד"ה יסורים של אהבה. (אה"נ ס"ט עיין להרי"ף בעין יעקב מ"ש בזה)

שם הא לן והא להו עיין פירש"י ותוס' ומהרש"א כ' על פי' התוס' ק"ק לדבריהם דבכל התלמוד משמע שלא היו נזהרים בזה"ז אלא מטומאת קרי ונידה ולא מטומאת מת ונגעים ואהמ"ר הרי אמרו בנידה ד' ה' וחגיגה ד' כ"ה חברייא מדכן בגלילא ועיין פרש"י שהיו אוכלים על טהרת הקדש שמא יבנה בהמ"ק ויהיה להם שמן ויין מוכן למנחו' ושם דאמתיה דר' היתה עושה לחמי תודה וא"כ פשיטא שהיו נזהרים מטומאת מת ונגעים ע"ש. עו"כ רש"א ועו"ק לפי' שניהם שפי' הא לן לבני א"י דר"י שהיה מבני א"י קאמר דאין נגעים יסורים של אהבה ובכמה מקו' בתלמוד מוכח דהא לן לבני בבל והא להו לבני א"י וכן נר' דתלמוד' דידן בבלי הוא ע"כ ואחהמ"ר נ"ל דכונת רש"י הא לן לבני בבל ולאו דוקא נקט רש"י תחי' בני א"י ואח"ך בבל אלא כונתו להודיענו החי' שבין בבל לא"י דבבל אין טעוני' שילוח ומשו"ה הוו יסו' ש"א ובא"י דטעו' שילוח לא הוו יסו' ש"א אבל לעי' הא לן קאי לבני בבל והא להו לבני א"י ודו"ק

שם ובנים לא ה"ד אי דהוו ליה ומתו והא אמר ר"י דין גרמא דעשיראה ביר עיין פרש"י ותוס' ומהרש"א ולע"ד נר' דאמרי' לקמן ר"א חלש על לגביה ר"י חזייה דהוה בכי א"ל אמאי קא בכית אי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר ועיין תוס' נידה ד' ח' ד"ה ואמר ר' פדת שכ' לחד פי' דהוו ליה בנים ומתו וזהו כונת הש"ס אי דהוו ליה ומתו הא אמר ר"י לר"א דין גרמא דעשי' ואם אינן יסורי' של אהבה מאי קא מתמה על ר"א דהוה בכי הא ודאי ראוי לבכות כי בחטאו מתו אל"ו מדא"ל אמאי קא בכית ומנחם ליה בדין גרמא וכו' מוכרח דהיכא דהוו ליה ומתו הם יסו' של אהבה וע"ז אין ראוי לבכות

שם רש"י ד"ה ביר צר עצם פחות מכשעורה בסודרו לעגמ' נפש וכ' הערוך בערך גרם דאדם קדוש כר"י איך היה נושא עצם מת וכ' דשן תלושה היה שאינו מטמא. וראיתי להיוחסין בס' התנאים אות ר"א בר צדוק שכתב דמשמע דר"א ב"ץ היה כהן מכמה דוכתי ומכללם מהא דאמרו בפ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ופרש"י ותוס' שהיה כהן ותמה מזה על הר"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים שמנה כל החכמים שהיו כהנים ולא מנה את ר"א ושוב בישוב כל הקו' ישב גם ראיה זו דלעולם לא היה כהן אלא שכיון שהיה אוכל חוליו בטהרה היה נזהר מטומאת מת והוכיח מלשון הערוך הנז' דקאמר איך אפשר ר"י שהיה קדוש שישא עצם מת והלא לא מצינו בר"י שהיה כהן אל"ו דכיון שהיה קדוש ואוכל חוליו בטהרה צריך להזהר מטומאת מת ע"ש. ולדעתי איננה ראיה מכאן שהרי ר"י היה הולך לנחם אבלים בעצם זה והלך לנחם את ר"א כמ"ש בסו' וסתם ר"א המוזכר בתלמוד הוא ר"א ן' פדת כמ"ש מהרש"א בסו' וכן כתב היוחסין עצמו בס' האמוראים ושם כ' כי ר"א ן' פדת היה כהן והכריע מבבלי וירוש' ע"ש וא"כ זהו כונת הערוך דר"י אדם קדוש איך נכנס אצל ר"א שהיה כהן לנחמו בעצם מת ולא יבצר שהיה נכנס אצל כמה כהנים לנחמם כי זה היה דרכו וע"ז כ' רש"י שהיה פחות מכעדשה והערוך כ' שהיה שן תלושה ואין מכאן ראיה כי אוכלי טהרות צריכי' ליזהר מטומאת מת ומה שהביא מההיא דדמאי היא ס' ר"י ואיננה הלכה ועיין מ"ש לעיל

שם הויין ליה בנים זכרים שנא' וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים מכאן יש סעד למ"ש הרא"ם הביאו הרב החסיד בס' נאות יעקב בלשון תו' דבמלת בנים לא יוכללו הבנות ועיין מה שהיק' עליו ועיין להרב מ"ז בס' מטה אהרן ח"א ערך בנים מה שישב

שם אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט פרש"י לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות נאמר בעולת בהמה וכו' ובמנחה וכו' להבין כונת רש"י שכ' גבי קרבנות היא שנויה אפ"ל דהוק' לו לרש"י דר"י ח"ו משוה ליה כטועה לר"א שהוא בוכה על שלא למד תורה הרבה ואשתמיט מיניה הא מתני' דאחד המרבה וע"ז כתב רש"י דגבי קרבנות שנויה ור"א ס"ל דאי איתמר הך מתני' היינו גבי קרבנות נדבה אבל התורה היא חובה כמ"ש רז"ל התקן עצמך ללמוד תו' כי לכך נוצרת וא"כ צריך להרבות וע"ז היה בוכה אבל ר"י ס"ל דגם התו' היא כמו הקרבנות כיון שכל העוסק בתו' כאילו הקריב כל הקרבנו' א"כ גם בזה אחד המרבה וכו' וזהו שכ' רש"י גבי קרבנו' היא שנויה

שם אמאי קא בכית אי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר א"ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסו' א"ל לא הן ולא שכרן יהב ליה ידיה ואוקמיה ע' במהרש"א שפי' על האי שופרא דבלי בעפרא על ר"י שהיה יפה מאוד. ונ"ל להמתיק מאי דקאמר אדהכי והכי דהוא יתו'ר נפי'ש ונר' דיש לפרש בדברי ר"א פי' אחר במ"ש על האי שופרא דבלי בעפרא והיינו דאמרי' בגמרא כל מי שמניח בן אינו נקרא מת והשתא ר"י אמר לו אי משום בני דין גרמא דעשיראה שהם יסורים של אהבה וע"ז השיב לו ר"א ודאי דהן יסו' של אהבה אבל עכ"פ אני מצטער שכיון שאין לו בנים אחרי מותו לא יזכר שמו עוד ונקרא מת וז"ש דבלי בעפרא שיאבד שמו ולא יזכר עוד כלל וע"ז בכו תרויי' דגם לר"י יאה למבכי שאין לו בנים ויש לפרש ג"כ כפירוש המהרש"א והשתא ר"י אחר שאמר לו ע"ד ודאי קא בכית נסתפק לו בכונת ר"י מאי קאמר אם כונתו על הבנים או על שופריה דר"י כמ"ש מהרש"א וז"ש אדהכי והכי ר"ל בעוד שר"י מסופק בדברי ר"א א"ל חביבין עליך יסורין ובזה יתברר שאלתו והיינו דאמרי' לעיל כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסו' ואם קבלם מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים נמצא דמי שמקבל היסו' מאהבה יראה זרע והשתא אי ר"א בוכה על שאין לו בנים איתיה בתקנתא שיקבל היסורים מאהבה ויראה זרע וז"ש חביבין עליך יסורין אם ישיב לו ר"א דחביבין מוכרח דמ"ש להאי שופרא הכונה על שימות בלא בנים וזהו בלי בעפרא שיקרא מת ויאבד כל זכר למו ואם אמר יאמר לא הן ולא שכרן א"כ מוכרח דמ"ש להאי שופרא היינו על שופריה דר"י וז"ש אדהכי והכי שנסתפק לו בדברי ר"א שאול שאל חביבין עליך יסורין ומשם יתברר כונת ר"א וע"ז השיב ר"א לא הן ולא שכרן ומ"ש להאי שופרא היינו על שופריה דר"י וכיון שאמר לו שאינו חפץ ביסו' יהב ליה ידיה ואוקמיה: