כפי אהרן - רמב"ם רצד

דאינו חייב עד שיעשה כהוראתו ולא בעשותו היפך הוראתו א"כ מוכרח אתה לו' דכבר זה הורה לעשות כהוראתו לאחרי' מקודם ובא עליו חיוב מיתת חנק מט' המראתו על ב"ד וא"כ מאי קאמר בברייתא או שהורה לאחרי' ועשו כהוראתו ומאי אשמועינן והלא מרישא שמעי' לה דעיקר חיובו בחנק הוא ע"י שהורה לאחרים ומש"ה לא מוקי לה תלמו' בהכי ועדיין הס' במקומו עומד

הן אמת דס' זה נופל ג"כ לענין קרבן אם א' מהחכמים וכגון עקביא ן' מהללאל ור' אליעזר שנחלקו ולא ולא חזרו מסברתם לחלק עם ב"ד ולא הורה לעשות כהוראתו שאינו חייב מיתה ושגג הוא באותו הדבר עצמו שחלק עליהם והוא אסר אי מחייב חטאת או הוי חולין לעזרה ואין להביא ראיה מההיא עובדא דר"ג ששלח לר"י גוזרני עליך שתבא במקלך וכו' ביוה"כ שחל להיות בחשבונך והלך ר"י ואעפ"י שר"י לא חזר מחשבונו כמבואר שם דהיה מצטער על ההליכה ואפי"ה הלך כיון דר"ג וב"ד כך הסכימו ה' כמותן הרי דיחיד שעשה היפך דעתו אינו חייב לא מיתה ולא קרבן דאי חייב איך ר"י חילל יוה"כ שהוא בכרת הא ליתא דשאני התם דכ' אלה מועדי ה' ודרשי' אתם אפי' שוגגים וכו' וא"כ אפילו אם חשבון ר"י אמת לא נתקדש היום כיון שב"ד לא הסכימו בזה וכמ"ש לו ר"ע ואמר לו ר"י עקיבא ניחמתני אבל באיסו' אחר שזה החכם אוסר וב"ד מתירים ושגג או הזיד במה שלדעתו הוא אסור אפשר שיתחייב מיתה או קרבן

ונראה להביא ראיה מהא דתנן ריש פ"ק דהוריו' הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא הגיע להוראה והלך ועשה על פיהם וכו' ה"ז חייב מפני שלא תלה בב"ד ואמרי' עלה בגמ' כגון שמעון ן' עזאי ושמעון ן' זומא ופריך כי האי גוונא מזיד הוא ומשני דטעי במצוה לשמוע דברי חכמים משמע דוקא טעי במצוה לשמוע ד"ח הוי שוגג הא לא טעה בזה כיון שהוא יודע שהוא אסור ואכל מזיד הוי וחייב כרת ומינה דאם שגג כגון שנתחלף לו חלב בשומן חייב חטאת ואפי' שהב"ד התירוהו כיון דלדעתו טעו ב"ד וחלב זה אסור חייב כרת במזיד ועל ש"ח ויש לדחות דהתם שאני שנודע שב"ד טעו וס' היחיד היא אמיתית אבל כשהב"ד עומדים בסברתם ולא נתברר שטעו אה"ן דאם עבר היחיד ואכל בין מזיד בין שוגג לא יהיה חייב ועוד יש לדחות דהתם לאו לענין חיוב כרת במזיד אתמ' אלא לענין שאינו חייב קרבן במזיד וכמ"ש רש"י. ועוד יש להביא ראיה ממ"ש התוס' פ"ק דב"מ ד' ג' ד"ה מה לפיו שכן מחייבו קרבן וז"ל פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישים אותו ואומרים לאו חלב הוא אלא שומן דאי אין העדים מכחישים אותו היכי קאמר תאמר בעדים וכו' עדים נמי מחייבי' אותו קרבן אם אינו מכחישן ואפי' ע"א אם אינו מכחישו מחייבו קרבן וזאת הסו' סוברת כלישנא דפ' אמרו לו דמפרש ט' דרבנן דאמרו לו אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ולכך פיו מחייבו קרבן אפי' עדים מכחישין אותו דלאידך לישנא דמפרש ט' דרבנן משום דמתרץ דיבוריה ואמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד א"כ חשיבי עדים מפיו וכו' והוא לא מחייב עצמו קרבן אם היו מכחישי' אותו ע"כ

ודע דאותה סוגיא דפ' אמרו לו לא משמע הכי אלא משמע מינה דט' דרבנן הוא משום מיגו עיין היטב בסוגיא ובפרש"י ותוס' ואמטו"ל כ' התוס' שם ד"ה ומודים דהך סוגיא ק' אסוגיא דפ"ק דב"מ והניחו בתימה ועיין להרב חק נתן שכ' עיין להתוס' פ"ק דב"מ מה שישבו לזה ע"כ ואחהמ"ר לא דק כי במ"ש התוס' בב"מ לא יתישב קו' דהכא כ' התוס' דהא סו' אתי כהך לישנא דט' דרבנן משום דאדם נאמן ע"ע אבל באמת סו' דכריתות לא אזלא הכי ודברי התוס' כאן ושם שוין הם ודו"ק

ודרך הילוכי ראיתי להרמב"ם פי"א דשגגות ה' ח' שכתב אמרו לו ב' טמא היית וכו' אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו וכו' הואיל והכחישן והשיג עליו הראב"ד זו לדעת רבנן אבל לדעת ר"י דאתי עלה מטעם דאדם נאמן ע"ע אפי' אמר לא נטמאתי מעולם הוא נאמן וכו'. ודע שבדברי הרמב"ם ז"ל אלו נתחבטו בו הרב כ"מ והרב לח"ם ולא העלו ארוכה לדבריו להצילו מהשגת הראב"ד שהשיג דכיון דר"ן פ' הלכה כר"י ולר"י הט' הוא משום דאדם נאמן ע"ע א"כ למה יתחייב קרבן ולדברי הרב כ"מ עדיין ק' על רבינו דהיה לו לפסוק הך דינא דר"ן לענין טהרות שזהו השגת הראב"ד השניה דלא כמ"ש מרן וכמו שהשיגו הרב לח"ם גם לפי' ק' דאם לענין טהרות פ' ר"ן כר"י כ"ש לענין קרבן דאיכא חולין בעזרה וכן השיגו הרב חק נתן גם דברי הרב לח"ם תמוהים מאד ושו"ר שכבר השיגו הרב ח"ן ע"ש ומה שרצה לישב הרב ח"ן ז"ל אהמ"ר מדידיה נפיל מרוב הדוחק באופן שדברי רבינו תמוהים ואכתי לא פלט מהשגות הראב"ד. ולע"ד נ"ל לישב דעת רבינו ובהניח הסוגיא כפשטה דר"ן פ' ה' כר"י בין לקרבן ובין לטהרות ואמרה לשמעתא בי מדרשא ודלא כהרבנים הנז"ל ואפי"ה רבינו ז"ל טעמו ונמוקו עמו דהנה בריש פ' האשה רבה קא בעי תלמודא ע"א דנאמן מדאוריית' מנלן ובעו למיפשט ממתני' ע"א אומר אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי פטור ט' דמכחיש הא שתיק מהימן אלמא עד א' מהימן ודחי ממאי משום דמהימן דלמא משים דקא שתיק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא א"ל ב' אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וכו' מה אם ירצה לומ' מזיד הייתי רישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי וכו' וקפטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק ושתי' כהודאה דמיא וכו' וכ' הנמק"י ומדפליגי רבנן בהא מכלל דברישא ע"א אומר אכלת דדייקי' מינה הא אשתיק חייב ד"ה היא ואפי' לרבנן ואי מדין עדות הוו מודו ברישא לא הוו פטרו רבנן בסיפא דאיכא ב' עדים דנאמנים בכל מקו' אל"ו אין כאן דין עדות כלל דבדידיה תלה רחמנא ומש"ה מודה ברישא משום דשתיקה כהודאה דמיא וראוי שתדע דהא דמסקי' הכא דמשום שתי' חייבינן ליה ברישא ואין כאן דין עדות כלל היינו ללישנא דכריתות דמוקמי הכי ט' דרבנן מדכתיב או הודע התורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים אבל לאידך לישנא דודאי עדים נאמנים יותר ממנו וטעמא דפטרי רבנן הכא הוא משום שיכולין אנו לתקן לשונו ולומר שאינו מכחיש כלל העדים וה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד דלעולם דין עדות יש כאן וברישא דלא פליגי רבנן בשתי' משום עדות הוא והיינו כסוגיא דאביי פ' האומר א"ל ע"א אכלת חלב והלה שותק נאמן ומדקאמר נאמן העד משמע דלאו משום שתיקה דהאי מחייב וכולה סוגיא דהתם ריהטא אפי' במידי דלא הו"ל למידע דליכא למימר ט' דשתיקה כהודאה ואנן כלישנא דנקיט אביי קיל"ן וכן משמע פשטיה דלישנא דקאמר הכא דאמרו לו חכמים אילו ירצה לומ' מזיד הייתי אלמא מהאי ט' הוא דמפטרי רבנן דלאידך לישנא לא הו"ל אלא האמינתו תורה בב' עדים ואי אמרינן דלדבריו דר"מ הוא דקאמרי שנויא דחיקא הוא ע"כ

והנה סיום דבריו אלו שכ' וכן משמע פשטא דלישנא