כפי אהרן - רמב"ם רצב

מ"ש הטור האחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה וכו' שתות קנה ומחזיר אונאה ואם שמו ב"ד דינו כשום היתומים שאם טעו בשתות חוזר וכ' הרב ב"י מימרא פ' האיש מקדש ולא זכר שר דהוא היפך דברי הרב המגיד ודבריו בב"ה. גם בסי' רפ"ט כ' הטור האחין שיש בהם גדולים וקטנים ורוצים לחלוק ב"ד מעמידין להן אפוט' ובורר להן חלק יפה ואם הגדילו אינם יכולים למחות אבל אם טעו ב"ד בשתות החלוקה בטילה ע"כ וציין הרב ב"י סוגיין דהאיש מקדש ולא זכר שר דגם זו מן המתמיהין היפך דברי הר' המגיד והיפך דבריו כמ"ש המשל"ם

וגדולת התימה דמרן ז"ל בשלחנו הטהור סי' ק"ג ס"ד כ' וז"ל ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ"ש מכרן בטל אפי' הכריזו וכו' וכן פ' בסי' קי"ד ס' ה' ע"ש הרי דהסכים לתי' הרב המגיד וכמ"ש הוא עצמו בב"ה ובסי' רכ"ז פ' האחין ושותפי' שחלקו הרי הן כלקוחו' וכו' שתות קנה ומחזיר אונאה אבל אם התנו ביניהם שיחלקו בשומא דב"ד וטעו בשתות בטלה חלוקה שהדיינים ששמו ופיחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל ע"כ. גם בסי' רפ"ט ס"א פ' מרן מי שהניח יתומים גדולים וקטנים ב"ד מעמידין אפוטרו' ובורר להן חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות אבל אם טעו בשתות יכולין למחות ע"כ וא"כ מה שהיק' על הרמב"ם ומה שהיק' הר' משל"ם תנוח ותעמוד על מרן ז"ל דהוי היפך דידיה אדידיה

וסבור הייתי לישב דברי מרן ולומר דאף דמרן פ' הך דינא דהר"ם אבל ט' לדין זה אפשר לא ס"ל כס' הרב המגיד אלא כמ"ש הרב לח"ם וז"ל כ' הראב"ד אפשר בדלא הכריזו קאמר וכ' עליו הרב המגיד ועדיין עם דברי ההשגות לא יצאנו מידי שאלה מה בין זה לשום היתומים נר' שהבין דברי הראב"ד במקום שאין מכריזין או בדברי' שאין צריכין הכרזה שנתבאר בפי"ב שהוא בשתות אבל אפשר כונת הראב"ד דאיירי במקום שמכריזין ודברים שצריכין הכרזה ולא הכריזו דנתבאר שם דחוזר אפילו בלא טעות הכא אינו חוזר כי אם בטעות כ"ש וכן הוא בדין להעדיף כחן של יתומים ע"כ וא"כ היה אפשר לומר דמרן הבין בעד הר"ם כמ"ש הראב"ד דבדלא הכריזו קאמר והיינו כמ"ש הר' לח"ם אך הא ליתא חדא דבב"ה הסכים לט' של הרב המגיד וגם בכ"מ ועוד שהרי כ' בפי' אעפ"י שהכריזו והיינו דלא כהראב"ד וא"כ מוכרח לתת ט' לדינו של הר"ם כמ"ש הרב המגיד והדרא קו' לדוכתא דהוי היפך דידיה אדידיה וצ"י. אלא דאעיקרא דברי הר' לח"ם תמוהים בעיני במ"ש דאיירי בדברים שמכריזים ולא הכריזו דביתו' חוזר אפי' בלא טעות והכא בעינן טעות כ"ש שהרי הר"ם בפי"ב מה' מלו"ל ה' י' כ' דאם מכרו בלא הכרזה חוזרים אפי' בלי טעות וכ' הרב כ"מ לאו דוקא יתומים קטני' אלא אפי' יתומים גדולים מיירי והוא הדין נכסי כל אדם וראיה ממ"ש רבינו והרב המגיד פי"ב מה' אישות. גם הרב ב"י בח"מ סי' ק"ג ס"ק ח' כ' והכרזה אם טעו ומכרו בלא הכרזה מכרן בטל אף דלא מצינו זה אלא בנכסי יתומים נר' מדברי הר"ם והה"מ פי"ד מה' אישות דה"ה יתומים גדולים וה"ה לנכסי כל אדם ע"כ ובאמת דדברי הר"ם פי"ב ופי"ד מה' אישות האמת יורה דרכו דהכי ס"ל וא"כ איך נפרש בעד הראב"ד שפי' פי' זה מה שהר"ם ז"ל הוא מנגד בזה והיתה העלמ'ה מעיני הלח"ם דברי הר"ם הנז' והכ"מ והב"י

ואשור'ה נא ואראה להסמ"ע ז"ל בסי' רפ"ט ס"ק ג' שכ' על מ"ש מרן מי שהניח יתומים גדולים וקטני' ורוצי' הגדילים לחלוק ב"ד מעמידין אפוטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה הגדילו אינם יכולים למחות שהרי על פי ב"ד חלקו אבל אם טעו ב"ד שתות יכולים למחות וכו' כ' הסמ"ע שתות אע"ג דבעלמא שתות קנה ומחזיר אונא' כמ"ש הטור והמחבר רסי' רכ"ז הכא גבי יתומים החמירו כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ט עכ"ד. ובאמת דבריו ז"ל מן המתמיהין ואשתמיט מיניה סוגיא דקידושין דמ"ב שכ' לעיל שאמרו גבי אחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות קנה וכו' שתות קנה לא אמרן אלא דלא אמרו ניפלוג בשומא דב"ד אבל אמרו ניפלוג בשומא דב"ד לא כגי' התוס' שם ובכתו' ד"ק הרי דהא דאמרי' דשתות קנה ומחזיר אונאה היינו בלקוחות דעלמא אבל בב"ד לא קנה כלל וכן כ' הר"ם בפ' י"ב מה' מכירה בפי' וכן כ' הטור ומרן בסי' רכ"ז ס' ל"ז וז"ל האחין והשותפי' שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות קנה ואינו מחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה אם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינין וטעו בשתות בטלה חלוקה שהדיינין שטעו ופיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הרי דאף שאינן יתומים כל שנעשה ע"י ב"ד שתות חוזר והוא פלא איך אשתמוטי קא משתמיט מיניה דמר סוגיא ערוכה ופ' הטור ומרן בסי' רכ"ז עצמו והוא פלא וצ"ע: ה' ממרים

פ"ד ה"ב נסתפקתי במאי דקייל"ן גבי זקן ממרא דאינו חייב אלא עד שיחלוק על ב"ד הגדול בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולאו דוקא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלא אפי' בדבר שימשך ממנו אפילו אחר מאה דברים איזה דבר שז"כ וש"ח וכמבואר בפ' הנחנקין דפ"ז ע"א בברייתא דכי יפלא ממך דבר וכאשר תרגמוה שם בסוגיא לדעת ר"מ ע"ש. גם קייל"ן בדין מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה ופ' הרמב"ם פ' י"ד ה"ד מה' סנהדרין ל"ש עבר תחי' על החמורה ל"ש עבר תחי' על הקלה ע"ש. גם קייל"ן בדין דזקן ממרא מיתתו בחנק וכמ"ש הרמב"ם שם. גם קייל"ן דהבא על נערה המאורסה מיתתו בסקילה כמ"ש הר"ם פ"ג מה' א"ב ה"ד וידוע דסקי' חמורה מחנק לכ"ע. הגע עצמך דהזקן ממרא חלק עם הב"ד בכל אחד מהדברים המפורשים שם כגון בדיני ממונו' או בדיני מכות ונמשך מזה שאותו הממון שלקח הלך וקידש בו את האשה ולפי ס' הזקן כדין לקח ושפיר הוי מקודשת ולפי ס' הב"ד אינה מקודשת והזקן הורה לעשות כהוראתו בדין הזה של הממונות או של המכות והרי נתחייב מיתה בב"ד כדין זקן ממרא שמיתתו בחנק אם אח"ך הזקן בא על אותה נערה שנתקדשה באותם המעות מי אמרי' כיון דלדעתו הויא מקודשת גמורה הוי נערה המאורסה וחייב הזקן סקילה כדין מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד שנידון בחמו' או דילמא כיון שהתו' חלקה כבוד לב"ד הגדול והל' כמותם ולדעתם אשה זו אינה מקודשת ממילא נתבטל דעתו של זה הזקן ואינו חייב סקילה אלא חנק דוקא כדין ז"מ

ולכאורה היה נראה להביא ראיה דחייב סקילה מהא דאמרו שם בפ' הנחנקין ד' פ"ח ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך תלמודא בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיק' לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא הוא אלא שיעשה