איש אמונים צט

טובה ובין אם קבל ממנו טובה דאין להתיר לו שלא מדעתו ואף אם בדיעבד התירוהו אינו מותר. ודעת ר"ת בנשבע לתועלת חבירו ס"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר אבל היכא דקבל טובה ממנו. ודעת הרשב"א ז"ל דס"ל לר"ת כהראב"ד דאם התירוהו אינו מותר הבי"ד הב"י ביו"ד סי' רכ"ח יעי"ש. והרב מוהריק"ו בשו' נ"ב ס"ל דר"ת ס"ל דאם התירוהו מותר. וגם בדעת הרא"ש ז"ל מרן בב"י ביו"ד סי' רכ"ח כתב דמדהביא הרא"ש בפסקיו דברי ר"ת משמע דהכי ס"ל. והרב מוהריב"ל ח"א סי' ל"ו ס"ל בדעת הרא"ש דהיכא דקבל טובה מחבירו דאין מתירים לו אפי' לדבר מצוה ונסתייע מתשו' אחת להרא"ש ז"ל בס' חז"ה הביאה הטור באה"ע סי' קי"ח וז"ל נשאלתי ראובן שנתן עיניו באשה שהיתה אמודה שהיה לה ממון ופסקה מלדת וידע ראובן שפסקה מלדת ונשאה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה ועתה תובע ראובן שרוצה לקיים מצות פו"ר ורוצה לגרשה והשיב דאין טענתו טענה ואין יכולים להתיר לו שלא מדעתה הרי דס"ל להרא"ש דאין מתירין בקבל טובת הנאה אפי' לדבר מצוה עכ"ל יעש"ב

והנה ראיתי לה' מהרח"ש ז"ל בקו' עיגונא סי' מ"ז דהק' על הרא"ש ז"ל דהוי נשבע לבטל את המצוה וכתב וז"ל ובהכרח צ"ל בתשו' הרא"ש שהיה כתוב שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דאי לא הוה כתוב אלא שלא ישא אשה אחרת עליה לבד היה יכול לגרשה ולישא אשה ולקיים מצות פו"ר אלא ודאי דהיה כתוב בחייה ואמטו"ל לא יוכל לישא אשה אחרת והוי נשבע לבטל את המצוה כיון שידע שפסקה מלדת וע"כ צ"ל דחיילא בכולל וכמ"ש הריב"ש ז"ל ודכוותה היא מה שרגילים לכתו' בכתו' תנאים רבים ובכללם שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה וכו' ולבסוף בגמר כותבים ולקיום כל הנז"ל קנינא מיד החתן וכו' וגם נשבע וכו' ומגו דחיילא אשאר תנאים חיילא נמי אשבועה שלא ישא אשה אחרת יעש"ב. הנה למדנו מדברי ה' מהרח"ש ז"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל דתיבת בחייה אוסר לישא אשה אחרת אפי' לאחר שגירשה. והיא תשו' הרשב"א בסי' תתי"ב כידוע ובח"ד סי' ר"פ. וכבר ראיתי לרבני האחרונים שנתחבטו בתשו' הרשב"א הלזו דקשייא להו והרי מעשים בכל יום שמגרשים נשותיהם ונושאים נשים אחרות ולא חששו לשבועה זאת ועי' לה' מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קי"ח ולה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' צ"א והרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תמ"ה והפליג לדבר דלאו הרשב"א ז"ל חתים עלה יעש"ב

ולפקע"ד אמינא דליכא שום קושי' בד' הרשב"א ז"ל וכונת הרשב"א ז"ל דאיסור השבועה שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הוא אף לאחר שיגרשנה ה"ד היכא שמוציאה בעל כרחה כדין דהאשה מתגרשת שלא לרצונה אזי רביע עליה חומר השבועה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה כיון שנתגרשה בע"כ לא מחלה לו תנאים הכתובים בכתו' אבל אם מגרשה מרצונה והיא באה לב"ד לקבל את גיטה ומוסרת הכתו' ליד ב"ד לקורעה הא ודאי כגו"ד מחלה כתובתה וכל תנאיה וז"פ

תדע שכן מוכח מדברי הרשב"א עצמו כי תשו' זאת דסי' תחי"ב הובאה באורך בח"ד סי' פ"ר וכתב וז"ל שאלה זו כבר נשאלתי עליה והשבתי דלדעתי לא נשבע זה אלא שלא ישא אשה אחרת עליה כלו' לאחר שישאנה ואפי' אם יגרשנה לא ישא אשה אחרת בחייה לפי שזו חששא שמא אחר שישאנה ישא אשה אחרת ותהיינה בתיהן אצלו או שמא יתן עינו באחרת ויגרשנה כדי לישא האחרת אבל שלא לישא אחרת קודם שישא את זאת בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא האחרת ולא חיישיר בעיניה לא תנשא לו ע"כ יעש"ב. הרי דכל החששה דאיכא למיחש אשר מפני החשדה התקינו שישבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה הוא שמא יתן עינו באחרת ויגרשנה בע"כ אבל כשמתגרשת מרצונה ליכא למיחש למידי כיון שהיא באה לב"ד ומביאה הכתובה בידה לב"ד הצדק לקורעה פשיטא שמחלה השבו' מרצונה הטוב זנ"ל ברור בכונת הרשב"א ז"ל

אך זאת ק"ל לענ"ד לה' מהריב"ל ז"ל דבח"א סי' ע"ב תמ"ה תמ"ה יקרא באיש שנשבע לאשתו שלא לישא אשה אחרת עליה ושהתה עשר שנים ולא ילדה לא אישתמיט לשום פוסק דלימא שיוכל לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי אלא אדרבא כתבו דמחוייב לקיים שבועתו ואפי' שנשבע לבטל את המצוה משום דחיילה בכולל וכו' יעש"ב. והשתא ק' לענ"ד שמני"ר הוא שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הנז"ל בח"א סי' ל"ו כנז"ל למשמע מינה דס"ל דהיכא דקבל טובה מחבירו אין מתירין לו שלא מדעתו וכו' א"כ הרי יכול לדקדק מדברי הרא"ש ז"ל דדוקא באותו נדון שידע ראו' כשנשאה שפסקה מלדת ואדעתה דהכי נשאה בהא קאמר הרא"ש ז"ל דאין מתירין לו אלא מדעתה הא אם לא היה יודע שפסקה מלדת יכול לטעון אדעתא דהכי לא נשבעתי ונמצא דהרא"ש פסקה לדינא בסכינא חריפא והיכי קאמר דלא אישתמיט לשום פוסק דלימא כן. וכן נמי חזיתיה למרן הב"י ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח שהביא תשו' הרא"ש בס' חז"ה הלזו וסיים בדבריו הטעם דאין מתירין לו שלא מדעתה הוא משום דידע כשנשאה שפסקה מלדת ולא חש לפו"ר ואצלי צ"ת וכן מצאתי ראיתי לה' מהרש"ך ז"ל בח"ב סוס"י ס"ג שדקדק כן מתשו' חז"ה הנז"ל דאסיק הכי להלכתא יעש"ב

והנה ה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' צ"א נשאל באיש אחד שנפלה יבמתו לפניו וכנסה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה ועברו ח' שנים ולא ילדה וכבר נעשית בת מ"ו שנה והלך אצל שלשה והתירו לו ורוצה לישא אשה אחרת וחכמי דורו היו סוברים דראוי לייסרם לאלו שהתירו כמ"ש הריב"ש סי' שצ"א ואין ההתרה כלום. והוא ז"ל יצא לקראת נשק דיפה עשו דהתירו לו שהרי היה אפשר לומר אפי' לכתחי' היה ראוי להתיר. והטעם דעיקר הילפותא היא ממשה רע"ה שנשבע ליתרו כיון שקבל טובה ממנו מינה דכל אשה שהיא בבחירתה ואינה מתקדשת אלא לרצונה שפיר איכא למימר דעשתה טובה עמו שנתרצית להתקדש לו משא"כ בנדונו שכשנשאה היתה זקוקה לו ובע"כ יכניס אותה ונמצא שלא קבל שום טובה ממנה והוא אשר עשה טובה עמה ולא היא יעש"ב. והאמת שדברי מהרשד"ם ז"ל נראים נכונים בטעמם ומוכרחים אנו לומר דדעת הרבנים החולקים עליו ס"ל דמה שהיא נתרצית להתייבם ולא מיאנה ולא תבעה לחלוץ זה נקרא שקבל טובה הימינה שאם היתה תובעת לחלוץ היו מבקשים ממנו שיחלוץ לה ולדעת איזה פוסקים עבדינן ליה הרחקה דר"ת כמשי"ר הרואה בספרי הפוס' מלאים כל טוב כאשר הוא עצמו נרגש וטרח ליישב הענין יעש"ב. ועי' בס' מגיד מראשית סי' ג' ד' ה' יעי"ש. נקיטינן דדעת ה' מהרשד"ם ז"ל דכל שלא היה לו שום תקומה כההיא דיבמה שהיתה זקוקה לו מתירין לכתחי'

עו"ן מה שנשאל ה' מהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' קל"ב בחכם אחד זקן שהיה מנהיג את הקהל ועכשיו נעשה זקן מופלג וחלה את רגליו ולא יוכל לשרת הקהל ולדרוש להם כמנהגו ובחרו הקהל חכם אחד שידרוש