איש אמונים צו

דהמלאכים שעושה המום ע"י עשיית המצות יש להם הנאה ותועלת שהם חיים ע"י עושה מצוה. נמצא תכלית שמירתם הוא לעצמם. משא"כ מלאכי מרום שבאים לשומרו שהם בלי תכליא לעצמם. והנה יעקב אע"ה שאל להמלאך הגידה נא שמך ופי' המפרשים דתיבת נא כונתו היתה משתנה שמותם בשעת השליחות והיה מסופק בביאת המלאך הזה אם היתה לטובתו וע"ז שאל לו הגידה "נא" עתה מה שמך וממנו יבין ביאתו והמלאך הבין כונתו והשיבו למה זה תשאל לשמי עיקר שאלתך היא אם ביאתי היא להטיב אך ויברך אותו שם הורה לדעת דעיקר ביאתו היתה לשמור את יעקב אע"ה. אמור מעתה דזהו פשט כונת המדר' ר' ישמעאל אימר מי גדול השומר שהוא המלאך אם היה לו איזה תכלית בשמירת יעקב אע"ה או הנשמר גדול שהוא יעקב אע"ה שלא היה להמלאך שום תכלית רק לשמור את יעקב אע"ה. ויהי כמשיב כשהוא אומר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' הוי הנשמר גדול מן השומר כמו שאמרנו פי' הפסוק כי מלאכיו יצוה לך שאין להם שום תכלית להנאת עצמם ודו"ק

וכן נא"ה דהנה הקב"ה כביכול חשש שאף שיקבלו ישראל את התורה בלב שלם אכתי איכא למיחש דהוו אנוסים דמרוב טובות שעשה עמהם ביצי"מ קבלוה ורצינו יתב' שיקיימו את התורה לא לשום סיבה ולא לשום תועלת הנמשך ממנה רק כמו שמירת הפלטרין שאינו נמשך ממנו שום תועלת להשומר רק שלא יקח הבעה"ב שומר אחר. ועתה ז"א אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואבא אתכם על כנפי נשרים וגו' ועתה אני מפרש שיחותי שם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי שהיא התורה ההנאה שלכם תהיה שהיתם לי סגולה מכל העמים בלא אקח שומרים אחרים כמו שמירת הפלטרין אאין לו שום תכלית בשמירה רק הנאה חיצונית כן תשמרו את התורה שלא ע"מ לקבל שום פרס להנאתכם כי אם בתנאי וע"מ כי לי כל הארץ וההנאה חיצונית תבא לכם דהיינו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' כמאמר דוד הע"ה דעו כי ה' הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. וא"כ אם תקבלו לשמור ברית התורה ע"מ כן מ"ט ומ"ן. וישראל השיבו כל אשר דבר ה' כן נעשה. ואפשר דזה יהיה כונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' דהיינו שלימוד התורה תהיה בלי תכלית

והנה במאמר הלזה נתחבטו בו המפ' בס' ר"ע דאסיק תלמוד גדול שמביא לידי מעשה דמשנה מפורשת תנינן באבות לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והיאך יתקיימו ב' מקראות הללו ותירצו דלת"ח שעוסק בתורה הא ודאי תלמוד גדול כי זהו העיקר המביאו לידי מעשה. ומ"ש במתני' דהמעשה עיקר הוא לגבי כל העולם דל"ת בהו עסק התורה כגון בעלי בתים והמונים לדידהו העיקר הוא המעשה שיהיו רדופים לקיים מצותיו יתב"י, הא כיצד ילכו לביהכ"נ לשמוע מפי החכמים מעשה המצות כדי לקיימם ובזה פירשתי בעניותי פשט דברי דהע"ה לעשות רצונך אלד'י חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא. דלכאו' נר' פשוט הכונה דדהע"ה אומר דלגבי דידי לעשות רצונך דהיינו מעשה המצות אחר שתורתך בתוך מעי שהתלמוד מביא לידי מעשה אבל לגבי שאר אינשי שאינם לומדים אני דורש להם בקהל רב כדי שילמדו לקיים מצותיו יתב'

ובא"א נלע"ד לפרש כונת הכתו' הללו עם שכבר פירשתי אותם לפקע"ד בדרושים הקודמים באופנים אחרים. הנה בעתה מצוה להביא מן החדש והוא דיש לדק' מאי נ"מ אם היה דורש בקהל רב או קטון. ותו ק' תיבת הנה נר' דיותרת הככד היא מאי קאמר ה' אתה ידעת ואנו לא ידענו. והוא בהקדים מאי דאיתא בס"פ הבע"י ד' ס"ה ע"ב אמ"ר אלעא אמר"י כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ וגו' וכתב הנמק"י מצוה לומד דבר הנשמע למי שמקבל דכתי' הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו. והקשו ז"ל מהא דאמרי' בערכין ד' ס"ז שחייב להוכיח עד הכאה עד קללה וי"ל דהתם ביחיד אבל לרבים לא

והנה כל מפרשי התורה הביאו דברי הנמק"י ז"ל הללו ונתחבטו בו ואני עצי לא זכיתי להבין כו' קושייתו ולא התירוץ דהנה הוא ז"ל פירש כוונת ש"ס דאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע למקבל אפי' מאה פעמים כך מצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע והא כיצד יוכל לידע שאינו נשמע אם לא שיכה אותו או שיקללנו דאם אינו מכה אותו ואינו מקללו מנא ידע שאינו שומע יוכיאנו עוד הפעם עד ק' פעמים אולי ישמע לתוכחתו אם לא בהכרח שכבר הוכיחו וקו וחרפו ואז חוזר לאחוריו דהוי מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע והיינו דאמרו במס' ערכין עד הכאה עד קללה וכו' ומאי קושיא. ואם כוונת הש"ס שאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע הכונה דהמוכיח הוא ישקול בדעתו אם ידמה בדעתו שמקבל תוכחה יוכיחהו ואם לאו לא יוכיחהו וא"כ כו' הש"ס שאמרו עד ק' פעמים הא ודאי הוי דהמוכיח בכל פעם נדמה בדעתו שיקבל וא"כ גם מ"ש עד הכאה בהכי הוי דהמוכיח נדמה בדעתו שישמע לדבריו. והר"מ ז"ל פי' הכו' שהמוכיח יוכיח עד הכאה וכשאינו שומע הוי מצוה וחובה שלא להוכיחו יע"ש. ולתירוצו שיצא לחלק דהא דאמרו עד הכאה עד קללה היינו ליחיד אבל הא דאמרו מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו לרבים. לכאו' קשה לפקע"ד מההיא דאיתא בס"פ החולץ דמ"ט ע"ב אר"ש ן' עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירוש' וכתוב בה מנשה הרג את ישעי' רביה בדין דייניה וקטליה אמ"ל משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את ה'. משה רבך אמר מי כה' אלד'ינו וגו' יואת אמרת דרשו ה' בהמצאו. משה רבך אמר את מספר ימיך אמלא ואת אמרת והוספתי על ימיך ט"ו שנה אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה לישוויה מזיד אמר שם איבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה ונח נפשיה יעי"ש. הרי דהתם יחיד הוה והיה חייב ישעיה להוכיחו דלא נאמר מוטב שיהיו שוגגין לד' הנמק"י ז"ל אלא לרבים ולא ליחיד והוא תימה

ולעיקר ההוציאות לע"ד לא קשו אהדדי כלל דהא דאמרי' דחייב להוכיחו עד הכאה היינו עד מאה פעמים ואחר ההכאה או הקללה אזי הוי מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע וההיא דמנשה כיון שכבר ידע ישעי' שרוצה להורגו היינו עד הכאה והותר ומזה נמנע ישעיה מטעם דמוטב שיהיה שוגג דלדידי ליכא לחלק בין יחיד לרבים. ואם ענים אנו בזה יתורץ קו' אלימתא שהק' הרב בירך יצחק ז"ל בפ' כי תשא להרא"ש והר"ן בפ' המביא דביצה והר"מ בפ"א דה' שביתת עשור דכתבו דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין היינו דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה בהדיא אף דאתי מדרשא אבל בדבר שהוא כתוב בהדיא בתורה מחינן בהו. וע"ז הק' ה' בידך יצחק מההיא דישעיה הנביא שהרי רציחה מפורשת בתורה והי"ל להוכיחו ונדחק ליישב יע"ש. ועפי"ה לא קשה לע"ד כלל דהנה