איש אמונים פא

בקהל רב משונה ביאה. לפני המלכים האדירים רני אלפין כי מלאה צבאה. דורשו רשומות שמהם תצא תורה

זאת אשיב זוהי סיבה זוהי ביאה. מזכיר בהודאה. אפתחא דבי נשיאה. מיום שנתמנה גדול אדונינו גאון כוזינו. מוה"ר ראש"ל גדול הנאמר באברהם נשיא אלקי"ם בתוכינו. הוא אמר ויהי דבר צוה. ותהי המשרה על שכמי על דבר אמת וענוה. מידי שנה בשנה הכי אמר מר הוא הודה הוא זיוה. לעבור לפני העם ואימא מילי דדרשה לישרים נאוה. מצוה בעידנא. עת לחננ'ה. לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. ופקודתו שמרה רוחי בכל שנה קמתי אני לפתוח אשפוך לפניו שיחי. ממילי דדרשה יעלו על רצון מזבחי. הרימותי קולי מה טוב חלקינו. ומה נעים גורלינו. וחיי עולם נטע בתוכינו. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. ובתורתו יהגה יומם ולילה לא זז מחבבה. אורך ימים בימינה עד זקנה ושיבה. מאן בעי סם חיי טל תורה מחייהו. ושומר תורה תאשרהו. כצנה רצון תעטרהו. הך היא דרכה של תורה

זאת זכרון כי אזכרה. שנה שעברה כהיום הזה פסיק סדרא. זאת קומתי חסורי מחסרא. חלופי שופרא הרוני לענה. כי יד אלוק' נגעה בי לעת זקנה. חצי שדי עמדי ראש ולענה. ביעותי אלו"ק יערכוני ויכלו באפס כחי. אדברה במר רואי. ואעט כמעיל קינ'ה אשא בשיחי. אני הגבר ראה עוני. חזות קשה ברי ובר בטני. מי יתן מותי אני. על מות לב'ן יקיר לי אליעזר בני. אם אשכחך תשכח ימיני. שאנתי מצהמת לבי ניחר גרוני. למה נחבאת לברוח תחת אחד השיחים. כשושנה בין החוחים. נטשת מעט הצאן האם רובצת על האפרוחים. במבחר ימיך בחור כארזים. וי להאי שופרא דבלי בארעא איה סופר איה שוקל חכם עדיף גל של אגוזים. נקצרו ימי עלומיו כדגים הנאחזים אוי לי על שברי אב אני רואה בנו ידידו. פתאום בא אידו. וחמס כעש חמודו. עיני ולבי ברכות בחשבון מבכי נהרות. וירד מיעקב נהרי נחלי ירדו במצולות. וכל העם אשר בשער דרכי ציון אבלות. געו בבכיה. צווחו ככרוכיא. בייא בייא. יתנו אידיה'ן. כעם ככהן. שוו בשיעוריהן. אך זה היום יום פקודת השנה. טינא ובר טינא. מרגלית שנפלה בין החולות. חוץ לזמנו וחוץ למקומו כצפור נודדת מן קינה. זה הוא חרון אף שבתורה

זאת מכלל דאיכא אחריתי - לא טובה השמועה מחלה ונוטה. מרעה אל רעה. מעין המאורע. ה"ן נגרע. חכם שמת איתיה בשכיב מרע. בחצי ימיו מת ואבד שמו. חוץ לזמנו וחוץ למקומו. רך ויחיד לאביו ולאמו מזרע אהרן רב כהנא יקי'ר יקירי'נו. כל שרוח הבריות ורוח המקום נוחה הימנו רוח עברה בו ואינינו. לשוא שמרה אלמנתו לא יבא עוד לביתו. והיתה מנוחתו. על זאת תאבל הארץ נדע בחרי אף גבר יאיקר בנר מצוה ותורה

זאת ועוד יגדל המספד בירושלם. ונשמע וימס לבבנו ויהי למים. ורפו כל ידים. הצדיק אבד הן גביר השר המפואר. ובישראל יתפאר. חכם ושלם נדיב נדיבות יפה פרי תואר. המחזיק ביד לומדי התורה. כל שהיא תפארת לעושיה נהר'א נהר'א. למחזיקים בה ותומכיה נשיא ישראל הוא זיוה הוא הדרה. מפנחס קאתי היה מוכן ומזומן לעלות אל הר קדשנו. כיון היא בית חיינו. ואל על יקראוהו הצבי ישראל. קום עלה בית אל. מחשבה טובה הקדוש ב"ה מצרפה למעשה להרגיעו ישראל. נסע למנוחות. והשביע בצחצחות מהולל בתשבחות גדולי' מעשיו ונפשו חשקה בתורה

זאת אדרש לכם אתם הרי ישראל לכו ונשובה אל ה' והחי יתן אל לבו. ויחשוב על משכבו. לא לחנם הוכיח זמנו מרורת פתנים בקרבו. יחר האיש גבר על חטאיו בשובינו אל ה' אלקינו. ינחמנו מעצבונינו. ישוב ירחמנו. ואל שדי יתן לכם רחמים. יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים. עד עמוד הכהן לאורים ולתומים. זה כלל גדול בתורה

יסוד התורה ועיקר האמונה לקיים תורתנו הק' שניתנה לנו ביום חג השבועות הק' יען אשר בסיבתה הוציא אותנו הקב"ה ממצרים וכמ"ש הר"ם ז"ל בס' המורה בח"ג פ' מ"ג וז"ל אמנם שבועות הוא מתן תורה ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו כמו שממתין בו האוהב הנאמן שהוא מונה ימים וגם השעות וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מת"ת שהיא היא הכונה והתכלית ביציאתם כאמור ואביא אתכם אלי עכ"ל

דבר הלמד מדבריו ז"ל שעיקר חיוב ספירת העומר הוא לרוב תשוקתינו לקבל התורה בדרך אהוב נאמן שמונה ימים לקבל אהובו ביום הנועד כן עשי בני ישראל היו מונים כל יום מיום צאתם ממצרים עד שהגיעו לקבלת התורה. וכן ראיתי להרב מופת הדור גאון עוזינו הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים שהביא מדרש שמצא בס' שבלי הלקט וז"ל למה תלה הכתוב. יום חג השבועות בספירה משא"כ כל המועדות לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהם עתידין לקבל התורה לסוף ן' יום ליציאתן שנא' תעבדון את האלקים על ההר הזה הרי הן' של תעבדון יתירה לומר לך לקץ ן' יום תקבלו את התורה ומרוב חיבה היו מונים כל יום ויום הרי עבר יום אחד וכן שני מתוך חיבתן הגדולה לכך נקבעה הספירה לדורות עכ"ל. באופן דגם לדברי הרב שבלי הלקט ז"ל עיקר טעם יציאת מצרים קודם הזמן היה לקבל התורה ועיקר ע' הספירה היא לרוב תשוקתינו לקבלת התורה והוקבעה לדורות

אשר עפי"ז אמרתי בעניותי דרמז דהע"ה באלפא ביתא לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. דלכאורה יל"ד אמאי נקט הכא אתבונן לשון בינה. ותו קשה קשר הדברים ותו קשה מה הוא השבח שמאהבת התורה ללמוד בה כל היום והלא זהו הציווי והגית בו יומם ולילה. אמנם עפי"ה הנה נכון דקא משתעי בגלות מצרים שכבר היו נטמעין כמעט בן' שערי טומאה ולא היה להם תקומה. וז"א לי קוו רשעים לאבדני שאהיה נטמע עמהם ואני חשקי ותאותי לאידך גיסא להשיג ן' שערי בינה. וז"א עדותיך אתבונן ונקט בלשון זה ג"כ שהוא התבוננות והדר מפרש מהו התבוננות שעדין חסר ק"ץ שנים שציוויו ית' היה ת' שנה וז"א לכל תכלה לבא עד תכלית הגלות ראיתי ק"ץ שנים חסר עדין רחבה מצותך מאד ואח"ך מה אהבתי תורתך שבסיבתה יצאנו קודם הזמן ומרוב אהבתי אותה כל היום היא שיחתי אני מונה "כל" שהוא בגי' חמשים אני מונה היום כו"ך היא שיחתי כמשל של האוהב שכתב הרמז"ל: