איש אמונים עז

העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל

והנה רבו הדיקדו' באלו הפסוקי' כאשר כל מפרשי התו' העירו בהם כמה הערות. א'. קשה בתחי' דבורו של נחש אף כי אמר אלד'ים דמעולם לא ראינו שיתחיל האדם לדבר בלשון אף תחילת דבריו. ב'. ק' איך ידבר שקר מפורסם כי אמר אלד'ים לא תאכלו מכל עץ הגן הפך מה שצוה הקב"ה מכל עץ הגן תאכל. ג'. ק' תשו' חוה היה לה לצעוק חמס איך מדבר שקר שמעולם לא כך אמר אלד'ים ואח"כ תספר לו סדר הציווי. ד'. ק' תשו' הנחש לא מות תמותון מה כחו יפה להחליט מאמרו לומר לא מות תמותון. ה' ק' ותרא האשה כי טוב העץ וגו' מה ראתה ובמה פיתה אותה ורש"י פי' נראו דבריו ונאמנו אצלה ולא ידענו באיזה טענה פיתה אותה שהאמינה והר' אב"ע פי' ותרא בלבה ובדעתה ולא פורש מה ראתה. ו'. ק' שאלת הקב"ה לאדה"ר המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת וק' למה לו להאריך ולשאול בלשון שלילה היל"ל האכלת מעץ הדעת. ז' תשו' אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וכי מה זו תשו' כאילו היה מוכרח לשמוע דבריה

אמנם נלע"ד לפרש אי ניחא קמי שמיא בהק' מאי דאי' במס' זבחים דס"ה ע"א דאיתא התם במתני' דעולת העוף צריכה מליקה והבדלה הראש מן הגוף אבל חטאת העוף צריך מליקה ולא יבדיל הראש מן הגוף כדכתי' ממול ערפו ולא יבדיל ובגמ' אר"א בן שמוע שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל ופי' רש"י שאם הבדיל לא שינה. והק' בגמ' אלא מעתה גבי בור דכתי' ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות ומשני הכי השתא התם כתיב בעל הבור ישלם עליה רמיא חיובא לכסויי אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל ופי' רש"י דבעולת העוף כתיב והקריב מן התורים וחזר וכתב והקריבו הכהן אל המנחה ומלק וגו' למה חזר לומר והקריבו מוכרח לחלק בין עולת העוף לחטאת העוף דבעולת העוף צריך להבדיל ובחטאת העוף אין צריך דאי אמרת דלא יבדיל דקרא הוא לעכב כשאר לאוין שלא יבדיל א"כ מהיכא נפקא לן דבעולת העוף חייב להבדיל נימא הא דכתבו לחלקו מחטאת העוף שבחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף אם ירצה יבדיל אבל כיון שבעולת העוף חייב להבדיל וכתב והקריבו שחילקו מחטאת העוף בהכרח לומר דבחטאת העוף אין צריך להבדיל קאמר. והתוס' הק' בד"ה אלא מעתה גבי בור וכו' מכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכלו כל נבלה לא תלבש שעטנז לא קשיא ליה דלמאי כתבינהו אם לא ללאו אבל הא דמסברא הוה אמינא דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו אין צריך לכסותו קאמר עכ"ל נמ"ל מדברי התוס' הללו דכל היכא דהסברא נותנת לחיוב כגון חופר בור או לפיטור כגון מליקת חטאת העוף דצריך להבדיל מפני שצריך לדם א"כ בהכרח שכתי' בקרא לאו אינו לאו כשאר לאוין שהוא בהחלט אזהרה שלא יוכל לעשותו אלא אינו צריך קאמר. וכלל זה דהתוס' בקשתיהו ומצאתיהו במס' סנהדרין די"ח בלאו דומן המקדש לא יצא דאינו צריך לצאת אף אם מתו אביו ואמו וכן פ' הר"מ בה' כלי המקדש פ"ד וכמ"ש ה' כ"מ ז"ל וכן פי' רש"י בחומש פ' אמור יע"ש עוד נקדים מ"ש הרב עיר דוד ז"ל דחקר דעץ הדעת למה בראו הקב"ה מאחר דאסר אותו באכילה ותי' דמה שאסר אותו הקב"ה הוא שלא יאכל ממנו לבדו אבל ע"י תערובת מותר ודקדק ממ"ש הקב"ה לא תאכל ממנו יע"ש. וכבר חי' תירוץ זה הזוה"ק בפ' בראשית ד' ל"ו יע"ש

עו"ן מ"ש ה' אברבנאל ז"ל דמ"ש הקב"ה לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין הכונה שחייבו מיתה בעברו על מאמרו יתב' אלא שהעץ הדעת סגולתו היא שכל האוכל ממנו נמשך אחר תאות הגשמיות והחומריות ועי"ז נפסד הגוף ומוכרח למות וזהו שאמ"ל הקב"ה כי ביום אכלך ממנו הטבע יחייב שתמות. ובהכרח לו' דס"ל במ"ש הקב"ה ואכל וחי לעולם הכונה כמ"ש ה' אב"ע ז"ל דאין הכונה שיחיה לעולם אלא שיאריך ימים וכמו ועבדו לעולם וישב שם עד עולם ובכן אפשר דהכי ס"ל לרבינו ישעי' ז"ל דעץ החיים סגולתו להאריך ימים ועץ הדעת סגולתו לימשך אחר האמת הגשמיות ומוכרח להפסיד הגוף והוו תרתי דסתרן ולכך נגרש מג"ע

באופן דמצינו לד' ה' אברבנאל ז"ל דמ"ש הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו' אין הכונה שיהא חייב על מה שעובר על ציוויו יתבר' אלא שטבעו לימשך אחר תאוות העוה"ז ויבא לידי מיתה ואפשר דזהו כונת ששאלו מלה"ש להקב"ה כדאיתא במס' שבת מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר הכונה אם הוא מפני שעבר על ציוויו יתב' או מפני שנמשך אחר תאוות ותענוגי העה"ז והשיב להם הקב"ה דהאמת הוא מפני שעבר אמימרא דרחמנא וז"א מצוה קלה צויתיו ועבר עליה

מעתה נבא אל הביאור כונת הני קראי והוא דבתחי' כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה הרי דכל העשבים וכל האילנות שבראם הקב"ה ברא אותם לאכילה והשכל מחייב דאל"כ למה בראם וא"כ כשצוה הקב"ה שלא יאכל מעץ הדעת בהכרח לומר דאין צריך לאכול קאמר מאחר שהוא הפך הסברא וכמ"ש התוס' ז"ל. אך לא נוכל להחליט המאמר דאין צריך קאמר הקב"ה מאחר שחייבו מיתה כשיעבור על צוויו יתב' בהכרח לומר שהוא כשאר לאוין שבתורה. מיהו לד' ה' אברבנאל דפי' דמה שאמר הקב"ה מות ימות אינו חיוב על עוברו על מאמרו יתב' אלא שהשכל מחייב שאם ימשך אחר תאוות הגוף מוכרח למות וא"כ חזר הלאו דלא תאכל כמו לאו דולא יבדיל דהוא הפך הסברא ואין צריך לאכול קאמר וידוע דכי משמש בלשון אם

אמור מעתה אפשר דזהו פיתוי הנחש שפיתה את חוה בערממיות נכנס ושאל ממנה מאי דעתה אם היה מצוה הקב"ה שלא תאכלו מכל עץ הגן מה היתה כונתו יתב'. וז"א אף אם אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן לא על עץ הדעת לבדו היה גוזר כי אם על כל עץ הגן א"כ מאי דעתיך בזה והשיבה לו כס' התוס' ז"ל דכיון שהוא הפך הסברא פשיטא דהיינו מפרשי' דאין צריך קאמר והיינו אוכלים לרצונינו. וז"א ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל, וסימה בדבריה דבעץ הדעת לא נוכל לומר הכי כי אמר אלקי"ם לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון וא"כ כיון שגזר מיתה אחר הלאו בודאי דאסור לאכול ממנו כלל וכששמע הנחש שכבר הסכימה שאם לא היה חיוב מיתה היתה אוכלת ולא הית' חוששת לאיסו' הלאו וכסברת התוס' תכף החליט לה המאמר לא מות תמותון וכדכת' ה' אברבנאל ז"ל דאין המיתה על העברת הלאו אלא כי תמשכו אחר