איש אמונים סט

ובאו היורשי' לתבוע הפקדון מאת ישר' הנפקד אם חייב ישר' להחזיר הפקדון ליורשיו או לא. והשיב אם יש עדים להישר' שבא המומר לתבוע פקדונו ולא רצה לתת לו אינו חייב להחזיר ליורשי' וכו' יע"ש. והק' ע"ז ה' מהרימ"ט ז"ל דלמה הוצרך רש"י ז"ל שיביא עדי' הישר' שתבעו המומר ולא רצה הנפקד להחזירו לו אף דליכא עדים תקני לו רשותו אף בלא כונת הקונה. והרב מח"א ז"ל שם יצא לישע בעד רש"י ז"ל ממ"ש התו' בפ' חזקת ד' ד"ן ע"א על הא דאמרו בש"ס האי מאן דזכי זכיה בארעא אדעתא דארע' קני אדעתא דציבי לא קני היכי דמי אדעתא דארעא דשקל רברבי וזוטרי ואדעתא דציבי דשקל רברבי ושבק זוטרי. וכתבו התוס' בד"ה אדעתא דציבי ואע"ג. דמיתקן בכך לא קני כיון דלא כיוון להקנות. ובהפרה המחזיק בשטרותיו של גר אדעתא דארע' איבעיא לן אי קנה ואין להקשות דאע"ג דאין דעתיה אשטרא אלא אארעא נמי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני עכ"ל הראת לדעת התוס' דבלא כונת הקונה אינו קונה לו חצרו ובהכי תירץ קו' ה' מהרימ"ט ז"ל

ולפקע"ד נר' דעדין הקו' של ה' מהרימ"ט ז"ל במקומה עומדת דהתם איירי שזה החזיק בשטרותיו של הגר ופי' דבריו להדייא שהוא מחזיק בשטר אדעתא לקנות אארעא בהא ודאי לא קנה השטר כיון שעשה מעשה להפך וכן ההיא דזכי אדעתא דציבי דליקט הגדולים שראויים לשרפה ולא הקטנים גילה דעתו שאין לו חפץ לקנות הקרקע בלקיטה זאת אבל אם לא עשה שום פעולה הפך הקנייה מי זה אמר שלא קנה אף שלא אמר בפי' שמכוין לקנות וזוהי קו' הרב מהרימ"ט ז"ל

איך שיהי' עלה בידינו דלד' מהרימ"ט ז"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפי' בלא כונת קונה ואפי' כי ליכא דעת מקנ' ומהתימה שמדברי המרדכי ז"ל שהבאתי לעיל מוכח איפכא ומה גם מה יענה לההוא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון דאף דהקונה אומר שלא כיון לקנות תקני ליה רשותו ובפרט שהמוכר צווח ואומר שמכר לו החרבה וכל מה שבתוכה ולדידי אתמהה. נקוט מהא דלהמרדכי ז"ל מציאת מטמון שאינו הווה למצוא דלא אסיק אדעתי' לא המוכר ולא הקונה אין חצרו קונה לו ולד' מהרימ"ט ז"ל דחצרו ש"א קונה לו בלא כונת קונה ובלא דעת מקנה וכעובדא דאלכסנדרו' מוקדון בירוש' הנז"ל הק' ה' מהר"ש יפה ז"ל להמרדכי דמאי ראי' מייתי מההי' דאלכסנ' מוקדון מאחר דהדיין פשרה עבד וכ' ה' כרם שלמה בדרשותיו מדהקשה הכי מוכח דאיהו ז"ל הבין בעד המרדכי ז"ל דס"ל דבחדא מנייהו או דעת המוכר או דעת הקונה סגי דאלת"ה מאי מק' הכא שאני מאי דעבד פשרה הוא משום דהיה דעת המוכר עכ"פ שצווח שהוא מכר החורבה וכל מה שבתוכה אבל אם לא היה לא דעת המוכר ולא דעת הלוקח ודאי שלא היה עושה פשרה ומאי מק' אל"ו דהבין בד' המרדכי ז"ל דאפי' באחד מנייהו סגי ולהכי מק' דאמאי עבד פשרה כיון דאיכא ז דעת המוכר הרי די והותר להקנות לקונה אף אם הקונה לא אסיק אדעתי'. וכ' ה' כרם שלמה ז"ל דבהכי הוו פליגי המוכר והקונה דהמוכר טוען דהוא העיקר וכיון דהוא אסיק אדעתי' ומכר החרבה וכל אשר בה די ואין צריך דעת הקונה והקונ' טוען דעת שניהם בעינן וכיון שלא היה בדעתו לקנות לא קנה והדיין מספ"ל אי דעת תרווייהו בעינן כהג"ה או סגי דעת מקנה לבד כס' מהר"ש יפה ולהכי עשה פשרה יעש"ב. עו"ן מאי דאיתא בש"ס אם מצא בכותל מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעה"ב ואמרו בגמ' בדוקא נסכא דכספא ומטמון אבל סכין וכיס אנו רואים להיכן מונח הקתא של הסכין והיד של הכיס יעש"ב

ובכן נא"ה כונת הכתו' ונקדים מ"ש מהר"ש אלקבץ בפי' על רות בפ' ויאמר הגואל לבועז קנה לך מה שאירע לעפרון אירע לגואל שאילו היה יודע עפרון שבמערה זאת קבור אדם וחוה וגודל מעלתה לא היה מתרצה למוכרה בכפלים וכו' יע"ש. עו"ן מ"ש בילקו' ראובני שבקצה שדהו הוא במוקצה שבשדהו שהיה השדה הזה זיבורית בעיני עפרון כי בכל פעם שהיה רוצה ליכנס במערה הי' נדמה לו שהיו רוצים להרגו וזהו רמז ן' צוחר בהיפוך אתוון ן' רוצח עו"ן מ"ש בפרקי ר"א והביא דבריו הש"ך עה"א ז"ל כי מערה זאת כבר קנאה אאע"ה מעפרון ביום שרץ אחר הבקר אלא שעכשיו רצה לקנותה בפני כל בני חת ולז"א השדה נתתי לך לך נתתיה יע"ש

אמור מעתה דזהו הויכוח שהיה בין אאע"ה ובין עפרון דא"א ע"ה חשש כי אחר זמן יתודע לעפרון גודל מע' המערה ויבא בטענה מספקת שזה לא אסיק אדעתיה דבר כזה שאינו הווה ומצוי למוכרו ויתבטל המכר מאחר דליכא דעת המוכר אף דהקונה אסיק אדעתיה כיון דלד' המרדכי והג"ה דעת תרוייהו בעינן, ולזה פי' בדבריו וכה אמר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו שהיא עתה בעיניו זבורית שימכרנה לי אדעתא שהיא מלאה כסף. וז"א "בכסף מלא" כונתו על השדה א שיהיה מלא כסף שם רמז דכסף הוא דהוי שלו לאפוקי סכינים וכיוצא וכאמו"ל שימכרנה לי. ועפרון כששמע דבריו והבין כונתו שרצונו שלא יוכל לחזור בו אח"כ ולזה השיב לו: "לא אדוני" אין אתה אדון בדבר הזה להתנות עמם כך מאחר שכבר מכרחיה לך השדה והמערה אשר כו והנני מפרש דברי לעיני בני עמי שמה שמכרתיה לך הוא דוקא לקבור מתך ולא אסיקנא אדעתאי שתמצא בו שום מציאה. ולזה השיב לו אאע"ה אך אם אתה לו שמעני הכונה שאני כבר קניתי אדעתא דהכי כשנתתי כסף השדה ואם כונתך שתרצה יותר מעות למכור אדעתא דהכי קח ממני כי האמת לא יש בדעתי ולית ביה שום מציאה כי כל תכליתי ואקברה את מתי שמה' סמוך לאדם וחוה וכששמע עפרון שכבר הסכים אאע"ה להוסיף על המקח גילה דעתו בהשערה שיוכל למצוא ת' שקל כסף אבל לא רצה שידעו בזה בני חת ולזה אמר "ארץ" ת' שקל הכונה שמה בתוך הארץ כפי שיעור זה צריך שתוסיף ביני ובינך ואת מתך קבור הכונה אני מוכר לך לפי דעתך שרצונך לזכות לקבור את שרה במערה החשובה זאת. וכששמע אברהם כו' עפרון שמגמתו לתוספת ממון כדי למכור אדעתא דהכי להכי וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת דהיינו דמי המקנה הראשונה שכבר ידוע לפני כולם וגם נתן לו ת' שקל כסף אחרים שהוסיף לו עתה. ולהכי כיון שמכר עפרון אדעתא דהכי וגם הקונה אאע"ה קנה אדעתא דהכי מעתה תורה יוצאה בהינומא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה השדה וכל העץ אשר בשד' אשר בכל "גבולו" דייקא כל מה שבמער' קנאה אאע"ה למקנה גמורה

מעתה עלי בא"ר כו' הכתו' דמשלי האמו' למעלה ונקדי' את הידוע כי בינה היא תורה שבע"פ שהוא מבין דבר מתוך דבר וגם ע"ד האמת כך, היא המדה כי בינה היא נוק' יונקת מהחכמה שהיא אב כידוע לי"ח. עו"ן מ"ש מהר"ש יפה ז"ל דטעם דאותם