איש אמונים סא

לקרוא בצבור וכמ"ש הרב בית יאודה דבשעה שמוסרו לציבור מברך שהחיינו. ועתה ז"א לקוח את ספר התורה (אפי' שהוא בלקיחה שפיר דמי אבל שיהיה חדש כספר התורה) הזה (שעתה כתבו מרע"ה) ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם (שימסרנו לצבור לקרות בו ובזה) והיה שם בך לעד שאין לך טענת אונס מאחר שקיימת המצוה כתיקונה אמור מעתה מ"ש הרב מע"ל ז"ל דבכתיבת ס"ת מורה באצבע ביטול טענת מודעא לא בכתיבה לחודה אמרה כי גם בקנית ס"ת ג"כ מבטל טענת אונס שנותן סך רב לקנותו

ואפשר שר דזה יהיה כו' הכתובים האמורים בתהלי' טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך טפש כחלב לבם אני תורתך בעשעתי ונקדים מאי דאיתא במס' שבת דל"א אמ"ר מ"ד זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם [ופירש"י כליותיהם מחופים בחלב מהשיב אל כליותיהם מחשבת סופם ואינן עוסקים בתורה] טוב לי עונתי למען אלמד חקיך טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ולא נאריך בדקדוקי' והכונה דהיו מפתים לדהע"ה שלא ללמוד תורה בטענת האונס והמודעא והוא היה מקיים אח התורה בכל לבו. וז"א טפלו עלי שקר זדים אני בכל "לב" אצור פקודיך בלי שום טענת אונס ואדרבא אני נותן הודאה שכפית עלינו את ההר לקבל התורה וללמוד בה וז"א טוב לי כי "עוניתי" בכפית ההר למען אלמד חקיך והראיה לזה שאין שום טענת אונס כי טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שאני קונה לימוד התורה בממון רב אין לך ביטול מודעא גדול מזה פש גבן חקור דבר דמאחר דכבר קבלו ישר' ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע למה הוצרך הקב"ה לכפות עליהם את ההר כגיגית והתוס' במס' שבת הקשו קו' זאת ותי' שחשש שמא יחזרו בראותם האש הגדולה והר"י פינטו תי' שכפית ההר היתה על תורה שבע"פ. ולנו לדעת מה טענה היתה לישר' שלא לקבל תורה שבע"פ שהוצרך לכפות עליהם את ההר ותו ק' ניחזי אנן איך הוי מדה כנגד מדה כפית ההר לסירוב קבלת תורה שבע"פ

אמנם נר' לתרץ והן קדם אבינה בבנים תרי קראי דפ' משפטים וכ"ת ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ויכתוב משה את כל דברי ה' וגו' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ולכאו' יל"ד בתיבת ואת כל המשפטים דנר' דהוי שפת יתר כיון דכבר אמר את כל דברי ה' ובתנחומא איתא ואת כל המשפטים זו תורה שבע"פ ולפי"ז דבזה הוא דענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה א"כ למה חזר משה ויקרא באזני העם אחר שכתב. ותו ק' למה הוסיפו ישר' לו' בפעם השנית נעשה ונשמע. דנר' דמפני שכתב להם את התורה וקרא באזניהם הוכרחו להוסיף תיבת ונשמע וכבר ידוע דכל השליחות של מרע"ה הזה היה קודם מ"ת לדעת כל מפרשי התורה זולת הרמב"ן ז"ל דס"ל דזה היה אחר מת"ת דעשה משה הזבחים ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה ולנו לדעת במאי פליגי רש"י והרמב"ן ז"ל. אמנם נר' דיובנו בההיא דכ' ר' ירוחם ז"ל במישרים נתיב כ"ג ח' יו"ד דנשאל באיש שכתב לאשתו מתנה לחוד שתגבה בין בחייו בין במותו ואפי' בשלום והשיב דאין נזקקין לדינא ואין מגבין לה בחייו של בעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר וכלל גדול בידינו שכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין לילך אחר הלשון אלא אחר הכונה אף שסותר הלשון. והביא ראיה לדבריו הרשב"א ז"ל מההיא דאיתא בקידושין המקדש את האשה ע"מ שאראך ר' זוז והראה לה על השולחן דאינה מקודשת דזו לא נתכוונה אלא שיראה לה מכיסו יעש"ב. וגאון אחד כתב מתנה לחוד שכתוב בה שתגבה בחייו נגבית מחיים אלא א"כ היה מנהג שלא תגבה וכו' והוא חולק על הרשב"א וכו' יעש"ב. נמצא דתלוי בפלוגתא אי אזלינן בתר הלשון או בתר הכונה. ומרן ז"ל בש"ע סוס"י ס"א פסק כסברת הרשב"א ז"ל ואחריו נמשכו כמה רבני האחרונים ז"ל

ואולם ראיתי להרב באר שבע ז"ל דהבין בדמיונו דהרשב"א ז"ל מיירי באיש שכתב לאשתו בכתובתה שתגבה בין בחייו בין במותו וע"ז השיב הרשב"א ז"ל דאף דכל תנאי שבממון תנאו קיים מאחר דדינא הוא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים וזה נתחייב שלא כדין ולהכי לא אזלינן בתר הלשון אלא בתר הכונה ואמרינן דמ"ש בכתו' בין בחייו כונתו אם יגרשנה וכו' יעש"ב. ושוב תמה על הרב מהרלנ"ח ז"ל בסי' ל"ו שנשאל ביבמה שתבעה כתובתה קודם חליצת היבם כי כן כתב לה בעלה שתגבה בין בחייו בין במוחי והשיב הרב ז"ל כי מאחר דקי"ל דכתו' לא ניתנה ליגבות מחיים וא"כ אף שכתו' בכתו' שתגבה בחייו לא שבקינן לה ונסתייע מתשו' הרא"ש ז"ל שנביא לקמן בעהי"ת

וע"ז עמד מתמיה הרב באר שבע ז"ל דאישתמיעית' להרב מהרלנ"ח ז"ל תשו' הרשב"א ז"ל שהוא ממש כנדונו כפי מה שהבין הוא ז"ל בכונת הרשב"א דהוי סייעתא לנ"ד ולא היה צריך להביא עצות מרחוק והעלה בתימה יעש"ב. והעיני בשר לו תמ"ה יתמ'ה יקרא איך עלה על דעתו לפרש בדברי הרשב"א ז"ל דברים אשר לא עלה על לבו דהוא ז"ל פירש בשאלה דנשאל במתנה לחוד וע"ז השיב דאזלינן בתר הכונה ולא בתר הלשון ונתן לנו כלל גדול בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו דאזלי' בתר הכונה ולא חילק בין מידי דאיסורא לעלמא כלל והביא ראיה לדבריו מההיא דקידושין דקידש את האשה ע"מ שאראך ר' זוז דאינה מקו' דזו לא נתכוונה אלא שיראה לה מכיסו וכן בע"מ שיש לי בית כור עפר דליכא בזה שום איסורא ואפי"ה אזלינן בתר הכונה ומהיכן נתנבא ה' ב"ש ז"ל והוסיף דברים אשר לא כן בדברי הרשב"א ז"ל להתלמד לנדון שלו. וממילא אזדא לה תמיהתו על ה' מהרלנ"ח ז"ל דלא נסתייע מתשו' זו של הרשב"א ז"ל דלא נגע ולא פגע ומע' מוה"ר ראש"ל הי"ו תמה על ה' מהרלנ"ח ז"ל באופן אחר דשפיר הוה מצי למילף מתשו' זו של הרשב"א במכ"ש דאפילו במידי דליכא שום נדנוד איסור אזלינן בתר הכונה כ"ש וק"ו בדאיכא איסור דלא ניתנה כתו' לגבות מחיים דודאי צריכים לילך בתר הכונה ולא בתר הלשון והאמת דהיא קו' אלימתא. ולדידי נר' לי לתרץ דאפשר דס"ל לה' מהרלנ"ח ז"ל כס' הגאון דפליג אהרשב"א דכל תנאי שבממון תנאו קיים זולת במידי דאיסורא

ודרך אגב ראיתי לה' מהרלנ"ח ז"ל שהביא ראיה לנ"ד לכתו' דיבמה אם גובה קודם חליצה מתשו' הרא"ש ז"ל כלל ס"ח סי' י"ג במי שהתנה בשטר שיוכל לירד לנכסי לוה ולמכור בלא שומא והכרזה דהשיב דאם יש דיין שיוכל למשכנו לא שבקינן ליה לירד לנכסיו זולת בב"ד והא דכתב בשטר שיוכל לירד לנכסיו היינו כגון שלא מצא דיין שרוצה למשכנו וכו' והטעם מפני שהוא לעבור על ד"ת דתנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו דכתי' בחוץ תעמוד וכו' וכן דנתי כבר על שכותבים בשטרות