איש אמונים נה

הגוף בטענה שהיא נוגעת בעדות כי רצונה להסתלק בשמים ממעל למקום אשר חוצבה וכונתה שרוצה הגוף עדין לשבוע מתענוגי העוה"ז כי זה הוא טבע הגוף החומרי משא"כ באותו יום שלא יש צד נגיעה שכבר נפרדו זה מזה

מעתה נבא לבאר כונת הכתו' והוא דכבר אמרנו דשמים הוא כינוי לנשמה והארץ הוא כינוי לגוף. והנה שלשת ריעי איוב ביודעם ומכירם אותו שהיה איש תם וישר ועכ"ז באו עליו כל אלו היסורים התחילו להוכיחו שמא יש בידו עונות נסתרות. ולזה היה מתרעם איוב וכה אמר פערו עלי בפיהם בחרפה על לא חמס בכפי שאני יודע בעצמי שאני ירא אלקים וסר מרע ואם לא תאמינו הריני גוזר על הגוף שלא יכחיש כלל. וז"א ארץ שהוא הגוף אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי הכונה שלא ישמע להחומר ולא יכחיש כלל וכשאינו מכחיש הגוף אין צריך להמתין הקב"ה עד יום מותו לדונו שאפי' עתה שהוא בחיים הגוף והנשמה יחד יכול לדון אותם והנשמה היא תעיד לפני הקב"ה וז"א גם "עתה" בשמים עדי וסהדי במרומים. וא"כ מה הוכחה יש לי עוד לעשות כ"א להתפלל להקב"ה שהוא יוכיח האמת. וזה או' מליצי ורעי אל אלו'ד דלפה עיני ויוכח לגבר עם אלו'ד וגו' ודו"ק

איך שיהיה נקטינן דאפי' אוה"ע בהא מודו דישר' עם קדוש יש לנו דין בנים עם הקב"ה מדאמרו כלום יש אב מעיד על בנו דכתי' בני בכורי ישר'. אך מה שיש להבין הוא דבמשנה דאבות איתא חביבין ישר' שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנא' בנים אתם לה' אלקיכם. ולנו לדעת למה לא הביא ראיה התנא מדכתי' בני בכורי ישר' שהוא מוקדם בתורה ותו יש לדקדק מה קשר ושייכות יש למשנה זו דחביבין ישר' שנקראו בנים עם המשנה שלאחריה חביבין ישר' שניתן להם כלי חמדה. וכו'. ותו ק' למה כינה להתורה בזה הלשון כלי חמדה וה' מהרש"א ז"ל פירש דלהכי נקט בזה הלשון כלי חמדה שהכל חומדין אותה ואינם זוכים לה מסיבה שדינה עם ישר' כאשה וכמ"ש רז"ל תורה ציוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה שלא יוכלו שום אומה לעסוק בה. ולכאו' ק' מה הועיל בזה הפי' להדביקו עם מ"ש למעלה שנקראו בנים

ואולם נר' לפקע"ד. והן קדם נבא לישב חקירה אחת שחקרו המפרשים ז"ל והוא כי מאחר שאנחנו יש לנו דין בנים ואנו סמוכים על שלחנו של מקום כי הוא אל זן ומפרנס לכל ושלחנו ערוך לכל וא"כ איך זכינו במתנת הארץ ואנו אומרים על ארצינו ועל נחלת אבותינו מאחר דאין לנו יד לזכות בה בהיותינו סמוכים על שלחן אבינו שבשמים

וכדי לישב חקירה זאת נר' לפקע"ד. והן קדם נבאר כונת הכתובים האמורים בשמואל ב' סי' ט' וכ"ת ויאמר דוד למפיבושת אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד. וישתחו ויאמר מה עבדך. ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו כל אשר היה לשאול נתתי לבן אדונך. ועבדת לו את האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת והיה לבן אדונך ומפיבושת בן אדונך יאכל תמיד לחם על שלחני ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים. ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ע"כ. ולכאו' הדקדוקי' רבו א' דדהע"ה אמר למפיבושת שבעבור יהונתן אביו יעשה לו חסד וישיב לו את כל שדה אביו וא"כ מה השיב לו מפיבושת מה עבדך כאילו בשביל כבודו ואהבתו נתן לו כל שדה אביו. ותו ק' למה קרא דהע"ה לציבא ואמר לו כל אשר היה לשאול נתתי לבן אדונך ועבדת לו את האדמה וגו' והבאת והיה לבן אדונך וגו' כאילו שואל עצה מציבא או אם מחוסר איזה מעשה להמחנה וע"י אמירתו לציבא תתקיים מתנתו. ותו ק' אומרו והבאת והיה לבן אדונך דנר' שפת יתר דהיה די שיאמר והבאת לבן אדונך. ותו ק' מאי אתא לאשמועינן שהיו לציבא ט"ו בנים וכ' עבדים ומה קשר יש לדברים אלו פה. ותו ק' תשו' ציבא בכבדות ככל אשר יצוה המלך את עבדו כן יעשה עבדך למה נקט ככל אשר יצוה היל"ל ככל אשר ציוה. ותו תיבת את עבדו מיותרת היל"ל ככל אשר יצוה אדוני המלך כן יעשה עבדך. ותו ק' למה נקט פה בלשון נסתר את עבדו ולא אמר עבדך. ותו ק' אומרו ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ופירש"י דדברים אלו הם שדהע"ה השיב לציבא ומפיבושת וגו' כאילו ציבא שאל לו איזה שאלה והשיב לו דהע"ה ומפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך ולנו לדעת מה שאל ציבא ומה השיב דהע"ה. תו ק' למה שינה דהע"ה והכי אמר מר כאחד מבני המלך ולא אמר סתם אוכל על שלחני ותו לא כמ"ש בדבריו הקודמים

והנה רש"י ז"ל פי' במ"ש ונתתי לבן אדונך וז"ל המלך רשאי להעביר הנחלה שנאמר במשפט המלוכה את שדותיכם ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו ואתם תהיו לו לעבדים ע"כ. נמצא דמה שנתן דהע"ה למפיבושת לא מן הדין היה כי אם מסיבת היותו מלך וכל עמו הם עבדיו ורשאי הוא ליתן מתנה לעבדיו כפי רצונו. ונקדים מה דאיתא במס' מציעא די"ב אמתני' מציאת בנו ובתו הגדולי' הרי אלו שלהן מציאת בלו ובתו הקטנים הרי אלו שלו אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן ואינו סמוך עש"א זהו גדול. והתוס' בד"ה ר' יוחנן כתבו משם ר"ת דס"ל דגם בעירוב ס"ל לר"י לא גדול גדול ממש וכו'. ועוד כתבו דזהו דוקא בבנו הסמוך עש"א דאמר"י דזוכה אביו במציאתו משום דכיון דהוא זן אותו ואי לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר דעלמא סמוך על שלחן חבירו חינם אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבדו ואמתו שבשכר טרחם הם אוכלים. וכ"כ גבי עירוב כתבו דדוקא בנו הסמוך עש"א אינו מזכה על ידו אבל אמה העבריה ועבד מזכה על ידם יעי"ש. וכ"כ הטור בא"ח סי' שס"ו וכתב הב"י משם הרא"ש ז"ל דדוקא בבנו הגדול הוא דאמרי' דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שלחן אביו אבל הנכרי הסמוך על שלחן חבירו אין מציאתו לב"ה ואפי' אוכל בחנם אצלו יע"ש

והנה במזכה לבנו הסמוך ע"ש ע"י אחר כבר ידוע דלכ"ע זכה הכן זולת ה' מהרי"ט ן' יעיש ז"ל דס"ל דלא זכה והיא ס' יחידאה וכמ"ש הכנה"ג בח"מ סי' רמ"ג הגה"ט אות ז"ן יעי"ש. אמנם במזכה לעבדו ע"י אחר מצינו ס' רבינו אלחנן הובאה במרדכי דקידושין סי' תצ"ה דמהני וזכה העבד. והריטב"א ז"ל בחי' לקידושין הרבה להקשות על ס' ר' אלחנן הלזו דלא זכה העבד כיון דסוף סוף זה הזוכה הוא נותן המתנה אחר שזכה בה להעבד ובשעה דמטא ליד העבד הרי חוזר האדון וזוכה בה כדין מה שקנה עבד קנה רבו ומהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ב' הכריע כס' הריטב"א ז"ל. וה' מחנ"א בה' זכיה סי' ב' כתב דלא פליג הריטב"א ז"ל על ס' ר' אלחנן ז"ל אלא דוקא גבי עבדו דס"ל דלא זכה העבד אף אם זיכה לו על ידי אחר אבל בבנו הסמוך ע"ש מודה הריטב"א ז"ל דזכה הבן כיון דזיכה לו על ידי