איש אמונים מח

אמנם כדי להבין הויכוח שבין בועז ורות שבתחי' אמר לה בועז אל תצאי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי ואיתא במס' שבת דקי"ג ע"ב וכה תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בועז לדבר בנשים אלא כיון דחזא ותשק ערפה לחמות' ורות דבקה בה אמר שרי לאידבוקי עמה עכ"ל נמצא דבועז רמז לה שרצונו לישאנה לאשה אלא שהדבר ק' או' כיון דחזא ותשק ערפה היל"ל כיון דחזא שבאה להתגייר ועו"ק מה יתרון איכא בההיא דותשק טרפה דהיינו תחיל' המעשה הלא עיקר תכלית כונת הש"ס הוא לאשמועי' דכיון שראה בועז חשקה ורצונה לידבק בישראל א' שרי לאידבוקי בה ומדהביא הש"ס פסוק דותשק ערפה נר' הלא דבר אתא לאשמועינן הש"ס ולא ידענו מה הוא תו ק' תשו' רות שהשיבה לבועז מדוע מצאתי חן להכירני ואנכי נכריה איך יסבול שכל האנושי תשו' זאת אחר שבועז מבקש להטיב עמה שלא תלך ללקוט בשדה אחר וגו' וגם שרצונו לישא אותה מסיבה לו מדוע מצאתי חן בעיניך וגו' ואי אפשר לומר שלא היתה רוצה לינשא לו שהרי סופה הוכיח שהלכה והתנפלה לפני רגליו והדבר ק' נתינת ט' אומרה ואנכי נכריה הלא כבר גילתה דעתה שרצונה להתגייר וכשתתגייר ישא אותה ותו קשה תשו' בועד הגד הוגד לי וגו' דנראה כמשיב על דבריה ולא ידענו כונת השאלה והתשובה ותו קשה שהתחיל לברך אותה ולהעתיר בעדה היא מתרעמת עליו והוא מברך אותה וסיים דבריו אשר באת לחסות וגו' היא אמרה ואנכי נכריה והוא או' להפך ולא ידענו במה מתוכחים שניהם. ותו ק' תשו' רות אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך הדבר ק' דבתחי' אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך ועכשיו אמצא חן בעיניך ונתנה ב' טעמים כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך כאלו הם ב' ענינים ולא מצינו שדבר בועז שני ענינים ותו ק' למה נתחרטה לאמר ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אם הוא דברי ענוה ושפלות כמ"ש רש"י ז"ל היל"ל ואנכי אינני כאחת שפחותיך ומדקאמרה לא אהיה משמע שהרגישה בדבריו מן הקושי ולזה נתחרטה תכף ולא ידענו מה הוא הקושי שנתחרטה בסיבתו ותו קשה לנעמי מה ראתה לבקש לה מנוח באופן זה שתלך באשון לילה ואפילה להכשיל לבועז ח"ו ולמה לא הלכה ביום לעיני כל ישר' כדרך כל הארץ דנר' דחששה איזה חשש ולא מצאה תיקון שישאנה ולהכי עשתה המצאה זאת ולנו לדעת מאי חששתה. ותו ק' תשו' בועז כשהלכה רות אצלו ואמרה לו ופרשת כנפיך על אמתיך השיב לה אל תראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את ולנו להבין מה זו נתינת טעם כי יודע כל שער עמי מי נתן דופי בה כדי שיבטיחנה שלא תחוש ותו ק' שסתר דבריו הראשונים שאמר כל אשר תאמרי אעשה לך והוא השיב לה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל וזה לא אמרה רות ולא עלה על דעתה. ותו ק' קימת בועז בבקר בטרם יכיר איש את רעהו למהר לשלחה ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן והדבר ק' להבין מה יהיה אם יודע הרי כבר גמר בדעתו שאם לא יגאלנה טוב הוא יגאלנה ומה נשאר עוד להסתיר הענין

אמנם נר' לפקע"ד אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מו"ר דהדברים מגיעים לההיא דאנן ביבמות ד' כ"ד ע"ב הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאי' מידו והק' בגמרא הא גיורת מיהא הויא ופירש"י ואע"ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא כדי שישאנה זה ורמינהי אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכן מי שנתגייר לשם שלחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים וכו'. ומשני הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה כדברי האומר כולם גרים הם והק' בש"ס אי הכי לכתחי' נמי ופירש"י ז"ל אי הכי דגיורת מעליתא היא לכתחי' נמי יכנוס ואמאי חגי לא יכנוס. ומשני משום דרב אסי דאמר ר"א השש ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך ופירש"י טעמא דמתני' משום לזות שפתים, שלא יאמרו אמת הי' הקול הראשון עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל (הוב"ד בב"י אה"ע סי' י"א) כתב דמ"ש בגמרא משום לזות שפתים פי' שלא יאמרו שבשביל זה נתגיירה וסיים בדבריו וזהו הפי' הנכון אעפ"י שרש"י לא פי' כן נמצא דרש"י והרשב"א ז"ל פליגי בפי' הש"ס משום לזות שפתים דמר אמר משום דלא ליתו לאחזוקי לקלא ומר אמר שלא יאמרו שבשביל זה נתגיירה ודחה פי' רש"י ז"ל

והמתבונן היטב יר' דנ"מ בין פי' הרשב"א לפירש"י ז"ל היכא שנטען על השפחה ואח"ך נשתחררה דלהרשב"א ז"ל אם היא שפחת אחרים שנטען עליה ואח"ך נשתחררה ליכא האי טעמא דבשביל זה נשתחררה דאין בידה לשחרר עצמה וליכא לזות שפתים כי אם בשפחתו דוקא ויכול לכונסה לכתחילה אבל לרש"י ז"ל דטעמו הוא שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון אף בשפחת אחרים אינו יכול לכונסה לכתחי' וכן מצאתי ראיתי לה' מהר"ד ן' נחמיאש ז"ל (הוב"ד בתשו' מהרח"ש ז"ל סי' מ"ד) דחילק כן דדוקא בשפחה שהאדון קנאה ואח"כ גיירה ואח"ך כונסה איכא לעז אבל בשפחה שקנאה מאחר ליכא למי' דבשביל זה נתגיר' ע"ש

עוד מצאתי ראיתי חילוק אחר שיש בין פירש"י להרשב"א ז"ל בס' עדות ביהוסף ח"ב סי' ך' שנשאל בראו' שנטען על השפחה והוא היה נשוי אשה ועשיר גדול ונטען על שפחת שמעון ואח"ך הוליכו את השפחה לעיר, אחרת ומת האדון והיורשים שחררוה ואח"ך לתגיירה ואחר שנים שנתגיירה בא ראו' מבודון שמתה אשתו ונשא אשה אחרת בעיר שהיתה שם השפחה הגיורת שנטענת עמו ואחר ג' שנים מתה גם אשתו השניה והוא ירד מנכסיו והעני ולא מצא עזר כנגדו זולת הגיורת הנז' ועמד וקידשה ואחר שקידשה נשאל הרב הנז' ז"ל אם יכול לכונסה והשיב דלדעת הרשב"א דהלעז הוא שלא יאמרו דבשביל זה נתגיר' ליכא למיחש כלל כיון שבשעה שנתגיירה עדיין ראו' היה נשוי אשה בבודון והיה עשיר שלא היה אפ' לו לישאנה והראיה שבא לעיר שהיתה שם בהיותו עשיר ונשא אשה אחרת אלא שאח"ך שמתה גם אשתו השנית וגם ירד מנכסיו בתכלית העוני ונתרצ' לקחתה וא"כ ליכא למיחש לדהרשב"א ז"ל. אלא דלד' רש"י ז"ל דטעמו שלא יאמרו אמת היה הקול הא' אף שכבר נתבטל הקול מזה כמה שנים והקול היה בעיר אחרת עכ"ז למיחש מיהא בעיא אלא שכבר קידשה ובאנו למחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרשב"א גריס בנוסחת הירוש' קידש כמי שכנס ואין מוציאים מידו והרמב"ן ז"ל גריס קידש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס מוציאי' אותה מידו והריב"ש ז"ל כ' בסי' רנ"ב דכיון דהוי פלוגתא דהרשב"א והרמב"ן מספיקא אזלי' להקל ואם קידש אין מוציאי' אותה מידו. והב"ח כ' דצריך שיעשו התראה לשניהם ואם לא התרו בהם אין מוציאי' מידו ועפ"י כל הטעמים הללו התירה הרב לכונסה לכתחי' יעש"ב

נקוט מהא דהיכא דליכא למיחש ללעז שיאמרו דבשביל זה נתגיירה כגון ההיא דנדון דידיה שהיתה בעיר אחרת כשנתגיירה מותר לכונסה לכתחילה לד'