איש אמונים מד

שאתם ג"כ מודים שהעיקר הוא קיום התורה וא"כ אם שמוע תשמעו בקולי דהיינו מצות עשה ושמרתם את בריתי דהיינו מצות ל"ת והייתם לי סגולה מכל העמים דהיינו מיכאל השר הגדול יקריב נשמותיכם לפני על מזבח של מעלה וכפי' רש"י אוצר חביב כמו וסגולת מלכים כלי יקר ואבנים טובות וזה הוא משום דאתם תהיו גוי קדוש ומשו"ה תהיו ראויים להקרבה ולא שאר העמים לזה השיבו ישר' כל אשר דבר ה' נעשה כיון דעי"ז הם זוכים להיות צאן קדשים ראויים להקרבה עוד כתב הרב נ"ב במצות צ"ז אבל אי נימא דלא נתקדשו ונקראו קדושים אלא לקדושת דמים והיינו קדושת ב"ה להיות משכן לשכינת עוזינו והן ולאו ורפיא בידיה דהרב ז"ל ולפקע"ד זה לא יתכן דכבר הוכחנו הוכחה גמורה דנתקדשו קדושת הגוף מדכתי' צאן קדשים וגם שמיכאל השר הגדול מקריב נשמות של הצדיקים וא"כ בודאי הגמור דבנ"י נתקדשו קדושת הגוף דהיינו קדושת מזבח ואין להם פדיון ומשו"ה אמר שא"א שיחליפם באומה אחרת

מעתה אפשר לפרש לפקע"ד הפסו' האמורים התם בפ' קרח וכה תארם ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה ויפול על פניו ולא נאריך בדקדוקים אלא דעפ"י האמור ניחא דמשה ואהרן היו סבורים דישר' נתקדשו קדושת הגוף והוו קדושת מזבח ואפי' דעשו העגל הוו פסולי המוקדשין ואין להם פדיון דקדושה שבהם היכן הלכה אלא דפטר להם בטענה לי צוית ולהם לא צוית וע"י תשו' יש להם תקנה דהוי כמום עובר דאינו יוצא מידי מזבח לעולם וקרח רוח אחרת היתה אתו דנתקדשו קדושת דמים כדי שיהיו משכן לשכינת עוזינו ויש להם פדיון ומשו"ה ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם לומר דישר' קדשי קדושת הגוף אה"נ כי כל העדה כולם קדושים אבל זאת הקדושה היא כדי שבתוכם ה' למען יהיו משכן לשכינת עוזינו מרכבה לשכינה וא"כ מדוע תתנשאו על קהל ה' לומר שאתה בטענה לי צוית ניצולו ישראל מעון העגל אז וישמע משה ויפול על פניו מטעם דראה והבין מתוך דבריו דכונתו לחלל את ישר' באומרו דקדושתן הוי קדושת דמים ויצאו לחולין ויבואו א"ה ויצערו את ישר' וח"ו יחליפם הקב"ה באומה אחרת משו"ה ויפול על פניו בשומעו את דבריו שכונתו לחלל את ישר'. ובאופן אחר נראה לפקע"ד לפרש כונת הכתובי' ועתה אם שמוע תשמעו וגו' והוא עפ"י מ"ש התם במסכת קידושין ד' ס' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן ר' זוז ה"ז מקודשת והוא יתן אתמר ר"ה אמר והוא יתן ר"י א' לכשיתן מ"ב א"ב שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לר"ה לא הוו קידושין לר"י הוו קידושין ותנן נמי גם בגיטין כה"ג מ"ב א"ב שנתקרע הגט או שאבד לר"ה הוי גט לר"י לא הוי גט וצריכא דאי אשמועינן גבי קידושין בהא קאמר ר"ה משום דלקרובה קא אתי אבל גירושין דלהרחקה קא אתי אימא מודה לר"י ואי איתמר בהא בהך קאמר ר"ה משום דאיהו לא כסיף ליה למיתבעה אבל הכא דאיהי כסיפא לה למתבעיה נימא מודה לר"י צריכא מתיבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז אעפ"י שנתקרע הגט או נאבד ה"ז גט ועוד תניא א"ל ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת אין זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאחיו וכו' עד כאן לא פליגי אלא דמ"ס לי ולא ליורשי ומ"ס וכו' דכ"ע מיהא תנאה הוי תיובתא דר"י א"ל ר"י הא מני ר' היא דאמר ר"ה אמר ר' כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כרבנן וסוגיא זאת איתא התם בגיטין ד' ע"ד בלתי שום שינוי אבל הצריכות כפלו לתרווייהו לר"ה ולר"י והנה מוהריב"ל בשי' למס' גיטין הקשה דמנ"ל להש"ס דפליגי בלי ולא ליורשי דילמא כולהו ס"ל לי ולא ליורשי אלא דת"ק סבר כר"י ומשו"ה לא מהני נתינה לאחיו משום דאין גט לאחר מיתה ורשב"ג ס"ל כר"ה ולכן מהני נתינה לאחיו דלאחר מיתה משום דהו"ל מגורשת למפרע ותי' דא"כ הו"ל לרשב"ג למימר אינה זקוקה ליבם משום דלר"ה והיא תתן קאמר עי"ש ואחרי המחילה רבה ויקירה הרואה יראה דאישתמיטיה מיניה דמר דברי התו' החם בקידושין דהקשו הך קו' בעצמה בד"ה אבל דכ"ע וז"ל וא"ת מאי מקשה לר"י דילמא כ"ע ס"ל לי ואפי' ליורשי ובהך פליגי דת"ק סברי כר"י דאמר כשתתן ולא הוי גט ורשב"ג סבר כר"ה ומשו"ה קאמר דנותנת היא ליורשים דהגט חל למפרע ותי'ן ז"ל וי"ל דמשמע ליה להש"ס דהלשון דקאמר ת"ק לא נתנה ליבם ר"ל דמתיבמת אם תרצה ולר"י מגורשת מיהא מספק למפרע כדפי' לעיל מגורשת ואינה מגורשת עד שתתן וא"כ הוי ספק אשת אחיו שלא במקום מצוה ומהכא ראיה למאי דפי' לעיל דלר"י דאמר לכשתתן היינו דהוי גט ואינו גט עד שתתן דאל"כ לישני הכא נמי דקאי כת"ק ע"כ הרי מפורש קו' הרב ז"ל ואדרבה מביאים ראיה מהכא דר"י ס"ל גט ואינו גט אך מה שיש לעמוד בזה דא"א לתי' מוהריב"ל הן נסתר ראיה של התו' מהא דנוכל לומר דלעולם ר"י ס"ל דאינה מגורשת כלל ומה שלא תי' דקאי ר"י כת"ק הוא מטעם מהריב"ל

אמנם מה נעשה מאחר דהתו' הניחו במונח דלר"י דאמר לכשתתן היינו דהויא מגורשת ואינה מגורשת ולפקע"ד נר' לתרץ באופן אחר והוא דא"א דטעמא דת"ק הוא משום דס"ל כר"י לא הו"ל למינקט מחלקותייהו במת קודם נתינה דאין גט אחר מיתה וא"כ ודאי דמילתא דפשיטא דהיא זקוקה ליבם כיון דלא חלו הגירושין עד שעת הנתינה אלא הו"ל לאשמועינן סברתו דעיקר הדין דאינה מגורשת עד שתתן וממילא הוינא יודעים דאם מת קודם נתינה דודאי הויא זקוקה ליבם ומדלא נקטו פלוגתייהו בהכי שהוא עיקר הדין משמע ודאי דדוקא משום דמת הוא דלא חלו הגירושין אבל אם היה חי הויא מגורשת למפרע ואם כן ודאי דפלוגתייהו הוי בלי ולא ליורשי כמ"ש הש"ס אך מה נעשה דאם כנים אנו בזה דתי' ג"כ הן נסתר ראית התו' דס"ל לר"י דהויא גט ואינו גט

ולעיקר תי' של מוהריב"ל לפקע"ד נר' דליתא האי הכרח דקא עביד מר מדלא נקט רשב"ג אינה זקוקה ליבם משום דהרואה יראה דרשב"ג בא לפלוגי על דברי ת"ק דקאמר לא נתנה זקוקה ליבם ע"ז פליגי עליה דהנתינה מהניא אפי' לאחד מהיורשים וא"כ מוכרח רשב"ג למינקט נותנת היא וכו' אבל אי הוה נקט אינה זקוקה ליבם הוה משמע לן אפילו בלא נתינה וזה לא אפשר אפילו לר"ה דודאי נתינה בעיא כדי שיקיים תנאה ואם כן איך הוה יכיל למינקט אינה זקוקה ליבם לבד ועוד דהוי הפך דברי התו' דקאמר התם בקידושין דמכאן ראיה דר"י ס"ל דעד שיתן מגורשת ואינה מגורשת דאל"כ לישני הכי וכו' עי"ש וא"א כפי דברי ה' ז"ל ליכא ראיה מזה דנימא דהכריח הש"ס מדלא נקט רשב"ג אינה זקוקה ליבם אלא ודאי נר' דקים להו להחו' דליכא למימר הכרח אחר והיינו כדכתי' ומשו"ה הביאו ראיה לסברתם דס"ל דלר"י הויא מגורשת ואינה מגורשת עד שיתן ודו"ק

עוד אמרו התם בש"ס א"ר זירא כי הוינן בבבל