איש אמונים לט

וישיבוהו העם כדבר הראשון ויאמר דוד אל שאול אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכתיו והמחיו גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם ויאמר דוד ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה ויאמר שאול לך וה' יהיה עמך ע"כ ולכאורה יל"ד בפסו' הללו כמה דקדוקים א' קשה מה היה חרי האף של אליאב על דוד אי משום שבא אל המלחמה כאשר א"ל למה זה ירדת וגו' למה המתין עד שראה ושמע בדברו אל האנשי' תכף כשראהו היל"ל למה זה ירדת ואם חרה אפו משום שדבר היל"ל למה תדבר לך במהרה ותו' ק' תשו' דוד שהשיב לו מה עשיתי עתה הלא דבר הוא דלכאורה תשו' זו סתומה ונעלמה ולא השי' כלום הי"ל להשי' באתי להביא לכם אכילה כמפור' למעלה. ותו ק' מה כיוונו העם שהשיבוהו דבר כדבר הראשון מה שאל מהם ומה היה דבר הראשון ולא האחרון ותו ק' במה שאמר דוד עבדך ילך ונלחם ולמה לא אמר ילך ויכה כאשר אמר בתחי' ותו ק' מה לו לשאול למונעו ולו' לו לא תוכל וגו' מאחר שהוא התנדב להלחם ולמה הוציא הכרוז ותו ק' מה לו לדוד להגיד לשאול שהיה רועה וגו' היל"ל גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך ותו לא מידי

אמנם עפ"י דרכינו יבא ע"ן ואולם צריכי' אנו להבין במאי פליגי הרמ"ך והריטב"א ותלמידי הרי"ף ז"ל שהרמ"ך נתן טעם דמאי דיהבינן לרועי' טפי מאגרייהו משום שהניחו הבהמות שלהם ואפשר דביני ביני יבא ארי או שאר חיות ויטרפו הבהמות ויתחייבו לשלם משו"ה חייב לשלם להם יותר משכרם אפי' עד כדי דמיהן והריטב"א ותלמידי הרי"ף נתנו ט' משום שהלכו ומסרו נפשם להלחם עם הארי דבריא היזקא אריה שאג מי לא ירא משו"ה נותן להם יותר משכרם ומאי בינייהו

ואולם נלפקע"ד דפליגי היכא שהלכו הרועים ולא יכלו להציל דלהרמ"ך שטעמו הוא משום שהניחו הבהמות שלהם והלכו להציל מוכרח דס"ל דאף אם לא הציל לוקח שכרו מושלם אמנם לד' הריטב"א ותלמיד הרי"ף שטעמו הוא שמסר נפשו והציל מפי הארי מוכח דס"ל דאם לא הציל פטור מלשלם והלואי ישלם לו כפועל בטל

עו"נ מאי דאי' התם במתני' הלסטים הרי זה אונס והקשו בגמ' ולוקי גברא לבהדי גברא ומשני בלסעים מזויין אבעיא להו רועה מזויין ולסטים מזויין מהו ומשני האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה ופרש"י לסטים כיון שאומנותו בכך סתמו בא להרוג או ליהרג אבל הרועה כיון שאין אומנותו בכך אף שהוא מזויין ה"ז אונס עכ"ל

עו"נ מ"ש ה' בס' מענה לשון דמילת דבר הוא כינוי למנהג וכן פירש"י במגילת אסתר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין כי כן מנהג המלך יע"ש

מעתה נבא לפ' כוונת הכתובים והוא דדוד הע"ה אחר ששמע קל כרוזא קרי בחיל והיה האיש אשר יכנו וגו' וגמר בדעתו להלחם עם הפלשתי בקש לאמת הענין שיפרעו לו כל מה שנדרי הכרוז וז"א מה יעשה לאיש אשר יכנו כי חוששני כי אח"ך תאמרו כי מי הפלשתי הזה אשר חרף וגו' ומבריח ארי בעלמא הוא או כההיא דמעבורת וכיוצא דאין לו אלא שכרו ויהי כשמוע אליאב אחיו בדברו אל האנשים דמדברי דוד מוכיחים שהם יכולים לפטור עצמם בטענו' אלו דמבריח וכיוצא וע"ז ויחר אף אליאב בדוד דלא ידע הדין דמחוייבים לשלם מב' טעמי חדא למה זה ירדת דהוי בריא היזיקא שמוסר נפשו נגד הפלשתי וכמ"ש הריטב"א ותלמידי הרי"ף ועו' איכא טעמ' רבה לחייבם מט' שכ' הרמ"ך ז"ל שהניח בהמות שלו בשדה וז"א ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר ואי ביני ביני יאנסו אתה חייב לשלם וא"כ מן הדין חייבים לשלם לך ואף מטעמ' אחרינא אתה חייב לשלם אם יארע איזה אונס כצאן כי אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך שלא ירדת להציל כי אם למען ראות מלחמה ירדת וחייב אתה מדינא ויהי כמשיב דוד מה עשיתי עתה הכוונה עתה בעת המלחמה מה פשעי ומה חטאתי שאתחייב בעד הצאן הלא "דבר" הוא הכונה המנהג הוא כך עתה דשבקי כולהו לבעירייהו וכאשר כ' הנמק"י משם הראב"ד דהיכא דלא שני ממנהגא פטור ולאו פושע מיקרי. ויסוב מאצלו אל מול אחר וידבר אל האנשים הני ב' טעמי שטען אחיו בעדו אם יסכימו בהם לשלם לו כל מה שנדר הכרוז והם השיבו לו כדבר הראשון הכונה הטעם הא' שטען אליאב דמשום דהוי ברי היזיקא הם מתחייבים לשלם לו כל שכרו ולא מהטעם הכ' כ"א לא יוכל להציל לא יתנו לו שכרו וכאמור. מעתה כאשר הביאו את דוד אל שאול נזהר בדבריו וכה אמר עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי ולא אמר יכה כי אפשר שלא יוכל להציל וע"ז א' ונלחם עם הפלשתי ואדעתא דהכי תקבל עליך לשלם לי השכר וכששמע שאול שאמר דוד עבדך ילך ונלחם השיב לו כיון שאתה מסופק בדבר שאין אתה יודע אם תוכל להכותו אם לאו אני אומר לך לא תוכל ללכת אל הפלשתי ולמסור נפשך ולהלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו ואומנותו בכך וכמ"ש בגמ' בלסטי' מזויין דהוי אונס מה"ט והשיב לו דוד מה שאמרתי לך עבדך ילך ונלחם כמסתפק בדבר הוא מפני שכדי שתשלם לי כל שכרי שנדרת כי עבדך היה רועה לאביו בצאן ובא הארי ואת הדוב ו ונשא שה מהעדר והכתיו והחזקתי בזקנו והמתיו ונמצא שכבר הוחזקתי שאני יכול להציל ואם ביני ביני יארע אונס בצאן אבי מחייב אותי בדין לשלם לו בשביל זה אמרתי ילך ונלחם אבל לגבי הפלשתי כיון שדין א' להם ושניהם נישנו במתני' הארי והדוב והלסטים ה"ז אונס נמצא דשקולים הם וכיון שאתה מדמה להפלשתי הזה ללסטים מזויין פשיט' דאני יכול לו כיון דגם את הארי ואת הדו' הכה עבדך והפלשתי הזה כא' מהם דייקא שניהם נשנה במתני' ויאמר לו שאול כיון שאתה בטוח בה' לך וה' עמך ותוכל לו ודו"ק

מעתה נחזור לחקירתינו שנמצא שחייב להציל הרועה את הצאן אפי' עד כדי דמיהן וא"כ הקב"ה כ"י הרועה הנאמן מנהיג את עולמו ודאי שחייב להציל אותנו ומהו אומרו ביוקר עמדו לי ישראל הרבה משפחות של כנים וכו'

אמנם התי' לזה הוא פשוט פשוט דמאי דחייבו את הרועה להצי' ברועי' ומקלו' בשכר אפי' עד כדי דמיהן כבר הק' בגמ' ומאי אהני ליה לבעה"ב כיון שכבר נותן עד כדי דמיהן ומשני נ"מ לכושרא דחיותא ופירש"י כושר הבהמות שמכירין את בעליהן ולמודות לילך לביתו נמצא דדוקא מה"ט חייבו את הרועה להציל את הצאן בשכר עד כדי דמיהן הלא"ה דאי ליכא כושרא דחייותא כגון שלקחם חדשות שאינם מכירי'