איש אמונים לז

אלד'יהם בלתי שום עז"ת. אשר עפי"ז נחה שקמה חקירה הו"כ פרשת דרכים שהקשה בההיא שאמרו דבר נא אמרי הקב"ה למשה בבקשה ממך אמו"ל לישראל וישאלו וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' והק' ה' ז"ל הלא הקב"ה כ"י ההוא אמר ולא יעשם ומה זו נתינת טעם כדי שלא יאמר וכו' כי לא אדם הוא להנחם והוא ז"ל פי' עפ"י דרכו דרך הקו' ונלפקע"ד דעפ"י האמו' ניחא והוא דיש לדקדק עוד או' אותו צדיק כאלו מדבר על איש ידוע וכאילו כבר נתווכחו עוד פעם אחרת עם אאע"ה והוא אזיל לסברתו ויותר טוב היל"ל כדי שלא יאמר אברהם וכו' ודקדוק זה לא ראיתי לשום מפרש שנרגש מזה כלל ותו ק' תיבות בהם בהם תרי זימני נראה דהוא כפול ומיותר

אמנם נלפקע"ד בהקדים מ"ר פ' נח אהבת צדק ותשנא רשע א"ר אחא אמר אברהם לפני הקב"ה נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול, לעולם מה אתה מערים על השבועה מבול של מים אין אתה מביא מבול של אש אתה מביא א"כ לא יצאת ידי השבו' א"ר לוי השופע כל הארץ לא יעשה משפט אי עלמא את בעי לית דין ואי דין את בעי לית עלמא את תפוס חבל בב' ראשין אי לית אתה מוותר צבחר לית עלמא יכיל קאים א"ל הקב"ה אברהם אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן ע"כ משחך אלד'ים וגו' ולכאורה לנו לדעת במאי פליגי ר"א ור"ל

אמנם נלפקע"ד לפרש פלוגתייהו בהקדים מאי דאי' בשבועות דל"ו א"ר אלעזר לאו שבועה הן שבועה א' רבה והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתב הרא"ש דאלו ב' לאוין לא נאמרו לשם שבועה אלא לסיפור להבטיח שבראית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו והגיה הוא ז"ל דב' לאוי הם לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי דאלו ב' לאוין לשם שבועה אמרם הקב"ה לנח יעש"ב. נקיטינן דהקב"ה נשבע לנח שלא יכלה זרעו בשום כליון לד' הרא"ש שהביא הני ב' לאוין ולגירסאות שלפנינו שבועת הקב"ה היתה שלא יביא מבול של מים לעולם דוקא

והנה נחזי אנן לפו"ד אי מצי הקב"ה לתרץ דיבוריה או לא יען שנשבע לתועלת נח ובודאי דדעת נח היה שלא יכלה זרעו כלל

והנה ראיתי להרדב"ז בישנות סי' קכ"ז שרצה לבאר כל מיני השבועות בקיצו' וכ' וז"ל ואם היא שבועת העדו' כגון דאמ"ל שבו' שאם אתה יודע לי עדות שתבא ותעידני וענה אמן שאין אני יודע לך עדות פשיטא דל"מ למימר לא היה בדעתי אלא עדו' על שמעון דווקא לא שום עדות והכי תנן לה בהדיא וטעמא כיון שזה משביעו לתועלתו ודאי לדעתו משביעו וזה הטעם בעצמו שייך גבי שבו' הפיקדון ושבו' הדייני' דאלת"ה כל אדם יאמר לחבירו כו"ך היה בדעתי להפטר ולא שבקת חיי לכל בריה ופשו' עכ"ל וה' כהונת עולם בביאורו על הטו' יו"ד סי' רי"א הביא תשו' הרדב"ז הנז' והרבה להק' עליו דל"ל טעמא שזה משביעו לתועלתו ולדעתו ולהכי ל"מ למימר לא היה בדעתי אלא עדות על שמעו' בלאו האי טעמא נמי ל"מ למיפטר נפשיה ולומ' בדעתי היה כו"ך ובהדיא אמרי' בפ"ד דנדרים האומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי וא' בלבו היום שלא במקו' אונס אמרו בש"ס דלא מהני דדברים שכלב אינן דברים אף שאינו נוגע לחבירו וכן פי' הרא"ש והר"ן יע"ש שהניחו בתימה דנמצא דלדעת רדב"ז כל שנשבע או נדר בינו לבינו בלתי שום נגיעה לחבירו לעולם אינו חייב דיכול לו' בדעתי היה כו"ך משא"כ הדין והריב"ש בסי' תס"א יצא לחלק בדבר חדש דאף דנשבע לתועלת חבירו אם נשבע מעצמו מכלי שחבירו הכריחו או נדר לו איזה הנאה יכול לומר בלבי היה כו"ך ומתירין לו שלא בפניו יע"ש

ומעתה נבא לכוונת המאמר דר' אחא סבר כס' רדב"ז וז"א אתה נשבעת לנח שלא להביא מבול לעולם נמצא דאתה נשבעת לתועלתו ונמצאת מערים על השבו' מבול של מים אין אתה מביא אבל אתה מביא מבול של אש וא"כ לא יצאת ידי שבו' כיון שנשבעת לדעתו ולתועלתו וע"ז בא ר"ל ופליג על ר"א באומרו ל"ל טעמא דנשבע לתועלתו השופע כל הארץ לא יעשה משפט אם אתה רוצה להוכיח את הרשעים מפני קיום העו' לית דין לא נשאר דין נדרים ושבו' כלל ואי לית אתה מוותר נבחר לרשעים לית דין ולית עלמא קאים וע"ז בא הקב"ה כ"י והשיב בדרך רמז אברה' אהבת לצדק את בריותי דייקא הכוונ' מי הכריחני שאשבע כ"א אני מעצמי נשבעתי ולד' ריב"ש יכולני להתיר השבו' כרצוני ודו"ק

נקוט מהא דלס' אאע"ה כל טובות שנדר הקב"ה ליתן לזרעו חייב לקיים מדינא כיון שהוא לתועלתו וכאמור וכבר ידוע דנדדים ושבו' דין א' להם וכמ"ש הר"מ בפ"ב מה' שבועות ומרן ב"י ביו"ד סימן ר"י יע"ש

ובכן בחיוב זה של הרכוש שנדר לו הקב"ה בברית ביה"ב פי' דבריו כי גר יהיה זרעך ולגבי קב"ה זרעך הוא זרע כשר דוקא וכמ"ש ה' אשדות הפיסגה וא"כ היה מקום פטו' להקב"ה שלא ליתן להם הרכוש אמנם לד' אאע"ה ליכא מקום פטור כלל כיון שנדר לתועלתו ולז"א אמור להם לישר' וישאלו וגו' כדי שלא יאמר אותו צדיק שכבר היה ויכוח זה בינינו ולדעתי אני פטור ברם לפי ס' אותו צדיק שלא יאמר וכו' אני מבקש לקיים את נדרי אשר נדרתי ועו' אי' ט' אחרינא שכבר סבלו העבדות והעינוי ואם אני רוצה לפטור א"ע בטענה זאת היו פטורי' גם מלסבול העבדו' והעינוי שב' בסקירה א' נאמרו וז"א ועבדו' ועינו אותם קיים "בהם" (דייקא אף שנטמעו) ואח"ך יצאו ברכו' גדו' לא קיים בהם מסיבה שכבר נטמעו הוו תרתי דסתרן ח"ו ודו"ק

והנה יש לחקור בחיוב זה המוטל ע"כ ישר' לספר ביצי"מ וכל המרבה לספר ה"ז משובח דמה כל החרדה הזאת והלא מדינא חייב להציל אותנו הקב"ה מאחר דאנחנו עמו וצאן מרעיתו קרא כדכתי' ואתם צאני צאן מרעיתי וכן א' יוסף האלד'ים הרועה אותי וגו' והוא כביכול מתחילה אמ"ל ליעקב אע"ה והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וקבל עליו נטירותא יתירתא והוי ממש כאותה ששנינו במציע' דצ"ג ע"ב רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטו' עכ"ל וא"כ לגבי קוב"ה מאריה דעלמא דאין מידו מציל ויכול להציל כרגע כמימריה פשי' דחייב להציל ומה כל החרדה הזאת גודל החיוב המוטל עלינו לזכור יצי"מ ביום ובלילה וסיפור הנס כאלו מדינא הוה פטור ולנו לדעת טעמא מאי

ואולם אשכחנא לה פיתרי בהקדי' הסו' דהתם אפליגו אביי ורבא ברועה שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס לעיר והניח הבהמות וכן אם ישן בשעה שדרך האנשים לישן והניח הבהמות ואירע בהם אונס דלאביי חייב הרועה ולרבא פטו' ואי' התם איתיביה אביי לרבא