איש אמונים לה

בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא וסלק' בתיקו והק' בתוס' דהך דנקטם מעיו"ט דחוי מעיקרו הוא ולקמן אסיקנא גבי אין ממעטין ביו"ט עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרו תיפשוט מינה דלא הוי דחוי אלא דאשחו' ביו"ט נראה ונדחה הוא תיפשוט מינה דחוזר ונראה ומשני אלא דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי תיפשוט נראה ונדחה לא תיפשוט הרי דאסיקנ' דדחוי מעיקרא דלא הוי דחוי והיכי סלקא בתיקו וי"ל דל"ד דהתם כיון דאשחור מעיו"ט בידו ללקטן וכיון שבידו לתקן לא הוי דחוי מעיקרו וכן משמע מההיא דפ' כל הפסולין קבל הכשר יחזיר לפסול וא"ר אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לאו לגמרי דמי להאי דינא דהא בההיא דהפריש קרבן והמיר דתו אמרינן הואיל ואידחי וכו' וכן בההיא דכל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח דאמרי' דפסולים ואע"ג דבידו לתקן וצריך לחלק בדברים עכ"ל התו' ז"ל

והרב בירך יצחק רצה לבאר לנו החי' וכתב וז"ל ולעד"ן דהחי' הוא דשאני גבי קרבן המומר וגבי מזבח שנפגם דאמרי' הואיל ואידחי ול אמרינן הואיל ובידו לתקן משום דאין התיקון נעשה בגופו ש קרבן אבל גבי קבל הכשר דמהני דהתיקון נעשה בגופו של הדיחוי משו"ה מהני עכ"ל

והרב עט"ר מו"ר א"א העזר"י גדול מרדכי ז"ל הק' על ה' בירך יצחק ז"ל דנראה מדבריו דהבין דמ"ש בש"ס בקרבן המומר הואיל ואידחי הכונה הוא דהקרבן נדחה ולזה יצא לחלק היכא דהתיקון הוא בגוף הקרבן והקשה עליו דדבריו הם הפך סוגייא ערוכה התם בזבחים די"ב דבעי ר' ירמיא אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוי דחוי או לא א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח מ"ט התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי ופי' רש"י וז"ל התם גבי מומר גברא אידחי מקרבן קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחית מישראל מן הכשרים אבל הכא תורת קרבן זה נדחה מן הכל כיון דהורו בית דין דמותר עכ"ל

הרי להדיא דעיקר הדיחוי הוא המומר ואם יחזור שפיר הוי התיקון בגוף הדחוי והניחה בצ"ע. ואני עני הנני מוסיף להפליא על ה' הנז' דאשתמיט מיניה דברי התו' דזבחים הבאתי דבריהם לעיל בההיא דקבל הכשר דאמרי' דלא הוי דחוי מההיא דמזבח שנפגם ותי' דהתם לא מיקרי בידו לתקן דמי יימר דמזבח אבנים שלמות וכן הקשו מההיא דמומר ותי' כיון שהמיר דתו אין דעתו לחזור יעש"ב הרי שכבר ביארו לנו התוס' ז"ל החילוק ולמה ליה למשכוני נפשיה חינם וצר"י

איך שיהיה נקיטינן מהכא ב' חילוקים דבישראל ליכ' דחוי כלל ושפיר מהני התשו' משא"כ בגוים דהוי דחוי מעיקרו ולית בהו תחיית המתים כידוע. וכן שמעינן מהרב עיר דוד דבבהמה איכא דיחוי משא"כ באדם דליכא דיחוי והראיה מתחיית המתים וכמש"ל

מעתה נבא לבאר כונת הכתובים דהנה דהע"ה עלה בדעתו דכיון דכבר חטא אבשלום והרג את אחיו אמנון כבר נדחה וזוהי סיבה שלא רצה לראות את פניו ולזה שלח יואב שר הצבא בחכמתו את האשה הנז' וישם את הדברים בפיה וז"א ותאמר האשה למה חשבת כזאת על "עם אלד'ים" דייקא דבאוה"ע תינח והיה כי יחטא אזיל למיתה משום דהוי דחוי מעיקרו משא"כ עם בני ישראל אף שנדחה בעונו ושב ורפא לו ותו אמרה ליה ומדבר המלך הדבר הזה כאש'ם דייקא כי לפי דבריך אתה משוה אדם כי יחטא כקרבן דקי"ל דאינו חוזר ונראה לבלתי השיב המלך את נדחו וזה אינו דבאדם ליכא דין דחוי כלל והראיה מוכחת היא כי מות נמות וגו' והקב"ה כב יכול חשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח ומחיה אותנו בתחה"מ וכמ"ש רד"ק ז"ל ודו"ק

מעתה נבא לבאר כונת המגיד בשאלת הרשע ונקדים מאי דאיתא התם בפסחים דצ"ב ע"א במתני' גר שנתגייר בערב הפסח בש"א טובל ואוכל את פסחו ובה"א כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואמרו בגמ' תניא ר"ש ן' אלעזר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו ועל מה נחלקו על ערל עכו"ם דב"ש סברי טובל ואוכל א"פ לערב ובה"ס כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ופסק הר"מ ז"ל בה' ק"פ פ"ו ה"ז כב"ה דערל ישראל טובל ואוכל את פסחו לערב וערל עכו"ם צריך להמתין ז' ימים

ורגע אדבר במה שראתה עיני להרב שעת הכושר ז"ל שהק' על הר"מ ז"ל שפ' בה' ק"פ פ"ה ה"ה וז"ל כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות ק"פ כך מילת בניו הקטנים ועבדיו מעכבתו מלעשות ק"פ שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול עכ"ל והקשה הוא ז"ל וז"ל מבואר מדבריו שאם שחט הפסח תחי' ואח"כ מל את עצמו או את בניו הפסח פסול ואמאי נימא הואיל ובידו לתקן למול את עצמו וכל שבידו לא הוי דחוי ולאו מחוסר מעשה תדע דאמרי' בפ' תמיד נשחט דף ס"א ע"ב שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסד א' פסול רבה א' כשר א"ר אשי דר"ח ורבה קמיפלגי בהאי קרא ונרצה לו לכפר עליו ולא על חבירו [פירוש דבעלמא הזורק את הדם לשם חבירו פסול] רבה ס' חבירו דומיא דידיה מה הוא בר כפרה אף חבירו אם הוא בר כפרה אז נפסל הקרבן לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא ור' חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל ואי בעי מתקן נפשו עכ"ל הנימ' וקי"ל כרב חסדא מטעם הואיל דהוי בידו למול את עצמו וא"כ כששחט את הפסח ואח"ך מל א"ע אמאי הוי הפסח פסול כיון שבידו הוא ולאו מחוסר מעש' יעש"ב שהניחה בתימה

ובאמת תמיהני איך יצאו דברים אלו מפי קדוש ונעלם ממנו דברי הש"ס דבתר הכי הק' בש"ס ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא אתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה רבה א' אינו לוקה רבה אמר אינו לוקה סבר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה ר' חסדא א' לוקה סבר לא אמרי' הואיל בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה (מילה) התם ביו"ט לאו מחוסר מעשה אורחים ממילא קאתו אלא דרב חסדא אדר"ח ק' ומשני כי א"ר חסדא הואיל לחומרא לקולא לית ליה הואיל עכ"ל הגימ' וא"כ מאי קא מקשה הרב ז"ל דנימא הואיל דהוי לקולא ולא אמרי' הואיל ובידו למול את עצמו שיהיה הפסח כשר אחר שהקריבו בעודו ערל דהוי לקולא ותו ק' דהתוס' ז"ל כתבו וז"ל נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לקולא בין לחומרא דמדאורייתא לא אמרי' הואיל כלל ואפילו לחומרא והביאו ראיה לדבריהם (ממ"ש במס' יומא דס"ב שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה לרב חסדא הואיל בדאורייתא כלל יעש"ב) ואיך העלים עין הרב ז"ל מהסו' עצמה ומדברי החו'