איש אמונים ל

לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' רבית דנכרי איתיביה רבה לר"ן והכתיב לנכרי תשיך מאי לאו תשוך לא תשיך לא סגי דלא"ה לאפוקי אחיך. ופריך אחיך בהידיה כתיב ולאחיך לא תשיך לעבור עליו בעשה ול"ת איתיביה והתנן הכותין לווין מהם ומלוין אותם ברבית א"ר חייא בריה דר' הונא מתני' דקתני לווין מהם ומלוין אותם ברבית הוא בכדי חייו רבינא א' מתני' בת"ח עסיקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו כיון דת"ח הוא לא ילמוד ממעשיו איכא דמתני להא דר' הונא אהא דתני ר' יוסף אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם פשיטא אר"ן אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפי' לנכרי ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם עכ"ל הגמרא

נקיטינן מהך סו' ללישנא קמא לר' חייא מותר להלוות ברבית לגוי עד כדי חייו דוקא ולרבינא לת"ח מותר אפי' יותר מכדי חייו דליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו וללישנא בתרא ליכא שום איסורא להלוות לגוי ברבית אלא שיקדים הישראל לגוי אם יצטרך שר' והתוס' בד"ה תשיך וכו' כתבו וז"ל אבל אי הוה כתיב תשוך הוה ניחא דלא סגי בלא"ה דאסור להלוות לגוי בחינם כדכתי' לא תחנם ועו' דמצוה לחסרם וא"ת כיון דרבית דגוי שרי ללישנא בתרא למה לא החייה אותם שהלוו ברבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא וי"ל דשמא בני נח הם מוזהרי' על הרבי' כמו שהוזהרו על הגזל ואע"ג דרבית לא אתי מגזל מ"מ כי היכי דדרשינן בפ"ד מיתות מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לא רבית ולא אונאה וכו' ועו' י"ל דבני נח לא הוזהרו על הרבית כלל ואותו שלא קם בתחיית המתי' בבקעת דורא לא שנענש על זה אלא שחביריו זכו לחיות מטעם שקיימו מצות רבית כמו שקיימו אבותינו כל התורה קודם מתן תורה ולזה זכו לחיות עכ"ל יעש"ב

וקודם בואי אל התכלית המבוקש מה מאד אני נבוך בתי' א' של התוס' שתי' שבני נח הם מוזהרים על הרבית כמו גזל ולכאו' ק' לע"ד מההיא דאיתא בסנהדרי' ד' ז"ן ע"א תנייא על הגזל ויפ"ת וכיוצא בהן גוי בגוי וגוי בישר' אסור ישר' בגוי מותר והק' בגמ' גזל כיוצא בו מאי היא וטרח בש"ס לתרץ בתחי' פועל בכרם ודחה אותו הש"ס והדר אמר לכובש שכר שכי' וכו' יע"ש והשתא לפי ס' התוס' דגם הגוים הוזהרו על הרבית הרי מצינו כיוצא בו בגזל דהיינו רבית או אונאה וליכא למימר דרבית ואונא' היינו גזל מעלייא דהא לגבי ישר' הוצרכו ג' לאוין לגזל ורבית ואונא' הרי דל"ד להדדי ואמאי לא משני הש"ס הכי האמת אתמהה והנה הר"מ ז"ל בפ"ה מה' מלוה ה"א פ' דמ"ע להלוות לנכרי ברבית שנא' לנכרי תשיך מפי השמוע' למדו שהיא מ"ע וזהו דין תור' אבל אסרו חכמים להלוות ברבית כ"א דוקא עד כדי חייו לע"ה ולת"ח ליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו שרי בכל גוונא וליקח מעות ברבית מגוי שרי דכיון דאיהו ניהו שקיל ברביתא מאת הגוי הוא בורח עצמו מהמלוה שלא יראנו ויתבע ממנו וליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו עכ"ל

ורגע אדבר במה שראתה עיני להראב"ד ז"ל שהשיג על הר"מ ז"ל וז"ל א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי פ' כי תצא שנאמר שם לנכרי תשיך זו מ"ע ופירושו משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישר' עכ"ל. וכתב הכ"מ ז"ל וז"ל ובהשגות א"א וכו' וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ואף מהסו' מוכחת כן עכ"ל. והרב כ"מ ז"ל הביא דברי הה"מ ז"ל ושוב הביא לשון הר"ן ז"ל שכת' וז"ל ולי נר' כדברי הר"מ ז"ל דכיון דמסקנת הסו' דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דקאמר רבה בתחי' מאי לאו תשוך ובודאי דהיא מ"ע דאי לא מהיכא תיתי לדיוקי לנכרי תשיך ולא לישר' ושיעבור הישר' כלאו הבא מכ"ע אלא ודאי דאיכא מ"ע להלוות לגוי והיינו דתני בספרי לנכרי תשיך ה"ז מ"ע וכיון דמסקנ' דרבי' דגוי שרי מדאוריית' נקטינן ע"כ ברייתא דספרי כפשעה עכ"ל יע"ש. ולשון זה של הר"ן הובא בשי' מקו' למציע' בשם הר"ן ז"ל דברים אלו ממש נר' להדיא דס"ל להר"ן כס' הר"מ דמ"ע להלוות לגוי ברבית

ואנכי עפר ואפר זחלתי ואירא בראותי תשו' הר"ן ז"ל בסי' ס"א דנר' דהן נסת"ר מחמתו והוא דהשואל שאל להר"ן ז"ל שנסתפק בענין הלואת ברבית לגוי דהר"מ ז"ל ס"ל דהיא מ"ע ונמצא דמי שאינו מלוה ברבית עוקר מצוה אחת מן התורה ומצד אחר לבו נוקפו שהרי שהע"ה צווח ואמ' מרבה הונו בנשך ומרבי' לחונן דלים יקבצנו ואמרו בגמ' דלא הותר אלא לע"ה בכדי חייו ולת"ח אפי' יתר ע"כ חייו משום דליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו נר' דאסור להלוות ברבית לגוי והשיב הר"ן ז"ל וז"ל תחי' אפרש לך שמי שרוצה למנוע עצמו מן הרבית אין לו לחוש שלא יעקור מצוה א' מן התור' כדברי הר"מ שהרי אף הוא ז"ל מודה שחכמים אסרוהו לע"ה יותר מכדי חייו אא"כ הוא ת"ח וכו' וכ"ש שכבר נחלקו עליו גדולי הדורו' לפי שהר"מ הבין ברייתא דספרי כפשטה ומינה הוציא דין זה דמ"ע להלוות לגוי ברבית והם אומרי' לא כי אלא כי קאמרי' בספרי זו מ"ע היינו לאו הבא מכלל עשה ודכוות' אמרי' כל צפור טהורה תאכלו זו מ"ע ואין הכוונה שיהא מ"ע לאכול צפור טהורה אלא לו' דהוי לאו הבא מכ"ע דדוקא צפור טהור' אתה רשאי לאכול ולא טמאה אבל מ"מ צרי' לברר היאך עשו כל אדם עצמן כת"ח ונהגו היתר בזה עכ"ל יע"ש. הרי להדיא דהוא פליג על הר"מ ואוסר להלוות ברבי' והביא סמוכות לדברי הראב"ד ודעימיה מההי' דתניא בספרי כל צפור טהור' תאכלו זו מ"ע הראת לדעת דדבריו סתראי נינהו והוא תימה והיותר תימה על ה' משל"מ ז"ל התם דהביא לשון הר"ן הלזו ועמד עמ"ש בסו"ד וגם ראה להכ"מ שהביא לשון הר"ן הנז' ולא נרגש מזה כלום

איך שיהיה לדאתן עלה נקיטינן מדברי הר"מ דטעם שהותר לישר' ליקח מעות ברבי' מן הגוי הוא משו' דליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו מאחר שהוא הלוה ואדרב' הוא בורח עצמו מן הגוי המלו' שלא יראנו ויתבענו

ולכאורה ק' דלמה נקט טעם זה הר"מ תיפוק ליה דגלי קרא להדיא ולאחיך לא תשיך הא לגוי שרי וכדכתבו התו' שם להדיא אלא ודאי מוכרחי' אנו לו' דאם היה מקום לחוש שמא ילמוד ממעשיו היו אוסרי' חז"ל כמו שאסרו גבי הלואה להגוי אף דלדידיה איכא מ"ע ה"ה היו אוסרי' הלואה מגוי אם לא דכבר ראו חז"ל דליכא למיחש שמא ילמו' מאחר שהוא בור עצמו ממנו ולהכי לא גזרו. מינה נפקא לן לד' הר"מ דאם יהיה האופן דאנו רואים דאגב שחייב הישר' להגוי לא ימוש מביתו לעובדו ולשרתו תמורת החוב שחייב לו הא ודאי דאסור מאחר דהחששה שמא ילמוד מהגוי מוספא ואזלא לסיבת היותו מצוי אצלו תמיד והוא פשוט

ודרך אגב ראיתי לה' פי שנים בה' רבית סי' קנ"ט דע"ב ע"א שכ' שטעם ההתר שאנו לוקחי' מעות ברבי' מן הגוי הוא משו' דאין סברה לו' דיהיה אסו' דמה איכפת ליה לקב"ה לאוסרנו בכך אי משו' שלא יהנה הגוי הא ודאי הישר' לא יפרע רבי' לגוי אם לא בהכרח דאצטריכו ליה זוזי לסחורה או לדבר אחר נמצא שנתינת הרבית להגוי היא הנאה לישראל