איש אמונים כח

עשה דכבוד תורה לא האריך לבטל דבריו. וגם ה' בית דוד בה' עבדים ו' מ"ט דחה דבריו. וגם ה' שמחת יו"ט ד' קצ"ו כתב שדברי ה' ד"ן ז"ל אינם אלא כשגגה שיצאה לפני השליט. וגם ה' דבר משה חיו"ד השיג עליו ודחה דבריו לענין דינא והסכימו עמו רבני שאלוניקי יעש"ב

והאמת שכל דבריו אינם אלא מן המתמיהין. ולדידי חזי לי להליץ בעד ה' המליץ ז"ל בדוחק דלענין דינא קאמר מטעם ספיקא דאיסורא דהנה הרואה יראה להרשב"א ז"ל בחידושיו ס"ל דדעת ר"א הוא בכל מילי כמו דאין לו דין יום או יומים וגם אינו יוצא בשן ועין דגלי קרא כספו עבדו ה"נ לא יוכלו איש ואשה למוכרו או לשחררו מאחר דאין לו בעלים מיוחדים וסיים בדבריו דלית הלכתא כר"א יע"ש וגם ר' פרץ הכי ס"ל כדעת ר"א והתו' ז"ל הכי ס"ל כמו שהבאתי דבריה' לעיל

ועינינו הרואות להר"מ ז"ל בה' עבדים פ' כר"א דאינו יוצא בראשי אברים ואינו בדין יום או יומים אף דבה' אישות פ' דיכולים שניהם למוכרו דאית לן תקנת אושא אפשר דדוקא במכיר' פ' הכי משום דאין כאן איסור אלא ממונא אבל כאן בדין שחרור לא מצינו שום גילוי בדעת הר"מ מאי ס"ל הו"ל ספיקא דאיסורא דאם אתה מתיר לשחררו אתה מתירו בבת ישראל ולהכי אזלינן לחומרא זה נלע"ד המך והשפל ואם שגיתי את"מ

נקוט מהא דלד' ה' ד"ן עבדי נ"מ אינם יכולים לשחררה ולד' כולהו רבוואתא שניהם יכולים לשחרה יחד אבל האיש לבדו או האשה לבדה לא מצו לשחררה. ולד' הת"ק דר"א ס"ל בניהם ישנן בדין יום או יומים ולא דריש קרא דכספו מיוחד לו. ולפי"ז גם בנ"מ לא בעינן בעלים מיוחדים ואם מכר האיש לבדו או האשה לבדה מכירתם מכירה

עוד נקדים מ"ש המד' פ' ל"ל וז"ל ולה שפחה מצרית שפחת מלוג היתה ולא היה רשאי למוכרה ונראה דכוונת המד' הוא דחדית לן שלא תטעה לו' דהלכה כת"ק דר"א דיכו' הבעל לבדו למוכרה אלא הלכה דשניה' יחד יכולים למוכרה וכס' הר"מ דל אבל הוא לבדו אינו רשאי למוכרה

מעתה אבא אל הביאור והוא דשרה אמנו ס"ל כס' ה' ד"ן דבשחרור דאיכא איסורא אפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררה אמנם נסתפקה בדעת אאע"ה אי ס"ל כס' ד"ן או איפכא ולזה פיה פתחה בחכמה אמרה לו "בא נא" אל שפחתי שאני מתנה תנאי גו"ש שגם אחר שתבא עליה תהיה שפחתי ואאע"ה סביר וקביל התנאי ולזה אמר וישמע אברהם לקול שרי ופי' הראב"ע שאמ' לה יהי כן אבל הגר מאחר שראתה עצמה שנתעבר' חשבה שודאי ישחררנה שלא יהא ולדה כמותה ולזה ותקל בעיני גברתה וכשראתה שרה שהתחילה לבזות אותה אז הבינה בדעת' דודאי אאע"ה כבר שחרר אותה וכס' כל הגאונים ז"ל

ולזה התחילה בצעקתה לגבי אאע"ה וכה אמרה אנכי נתתי "שפחתי בחיקיך" הכוונה דאני בדעתי שאף שכבר נתתיה לך אפי"ה היא שפחתי גם בהיותה בחיקך דאנא ס"ל דלא מצית אתה לשחררה והנה בעתה בראותי שמבזה אותי הא ודאי שכבר שחררת אותה ולזה אני אומרת ישפוט ה' ביני ובינך דמלתא כדנא היא ספיקא דאיסור' וה' הוא היודע הלכה כדברי מי ולזה השיב לה אאע"ה שהוא לא שחרר אותה כלל והראיה שאני או' ליך הנה שפחתך בידך דאפי' השחרור ששחררת את כמאן דליתיה דמי כיון שאני לא שחררתיה ועדיין היא שפחתך ועשי לה הטוב בעיניך וכששמעה כן שרה נחה דעתה ואז ותעניה שרי להורות שעדיין היא שפחתה אבל הגר ס"ל דכיון שכבר שחררתה שרה יצאה לחירות וכת"ק דר"א דלא בעינן בעלים מיוחדים וע"ז ותברח מפניה וכשמצאה המלאך התחיל קורא בגרון הגר שפחת שרי' (דייקא הכוונה דרמז לה דעדיין היא שפחת שרי) אנה תלכי והשיבה מפני שר"י גביר'תי (דייקא) שעדיין רוצה להיות גבירתי אנכי בורחת אחר שכבר שחררה אותי ולזה אנכי בורח' שכבר יצאתי לחירו'. ולזה השיב לה המלאך שאין כן ההלכה דבעינן בעלים מיוחדים והשחרור ששחררה שרה לבדה כמאן דליתיה ואכתי שפחת שרי את. ובכן שובי אל גבירתך שהיא עדין גבירתך והתעני תחת ידיה דדינא הכי הוי ודו"ק

אמור מעתה דזה היה הויכוח בין השבטים ובין יוסף דהשבטים היו קורין לבני השפחות עבדים דס"ל כס' הד"ן דעבדי נ"מ אפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררה. ונמצא דבני השפחות הם עבדים אבל יוסף ס"ל ככולהו רבוואתא דאין הפרש בין מכר לשחרור ובודאי דקודם שנשא אותן יעקב אבינו ע"ה שחרר אותן כדין ואינם יכולים לקרותם עבדים. ולזה היה מביא את דבתם רעה אל אביהם דהכזיון נוגע לאביהם שהיה נשוי שפחות. ולזה השכטים לדעתם דהכי הלכתא מכרו ליוסף לעבד מדה כנגד מדה. אבל לדידן דקי"ל ככולהו רבוואתא דשניהם יחד יכולים למכור ולשחרר נמצא דחטאו השבטים במכירת יוסף וע"ז הוכרחו לסבול ישראל במצרים קושי השעבוד וכמ"ש התוס' דשבת הנז"ל והוי מדה כנגד מדה

מעתה זה נראה כוונת הילקו' מבוארת דאמ' הקב"ה אתם מכרתם ליוסף לעבד לדעתיכם חייכם שאתם בעצמיכם תאמרו בכל שנה עבדים היינו לפרעה וכו' ואילו לא הוציא וכו' עדין אנו וכו' משועבדים היינו לפרעה דהיינו נטמעים בנש"ט מסיבת קושי השעבוד ולמה בא לכם קושי השעבוד כ"א בזאת בעון שמכרתם את יוסף לעבד ופשוט

אשר אם כנים אנו בזה אפשר דזהו כונת הפסו' האמורים בפ' ויחי וכ"ת ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו אל יוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלד'י אביך וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלד'ים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה וגו' ע"כ

והדקדוקים רבו תחילה וראש ק' למה המתינו עד במת אביהם וחששו לומר לו ישטמנו ותו קשה במ"ש ויצוו אל יוסף ופי' רש"י ז"ל דשלחו לו את בני בלהה ובני זלפה שלוחים לפי שהוא היה מקרבם דכתיב והוא נער והדבר קשה דמה ראו עתה לשלוח בני בלהה ולא זולתם הרי הוא היה מקרבן מפני שהיו מזלזלים בהם אבל משבאו למצרים תו לא קורבן ותו קשה מה ראו לילך נה הם אח"כ להתנפל לפניו לעבדים ותו קשה תשובת יוסף כי התחת אלד'ים אני ופי' רש"י ז"ל וכי אני במקום אלד'ים בתמיה וק' וכי הם אמרו לו שהוא במקום אלד'ים הם באו לבקש מלפניו בגמלוהו רעה ותו קשה אומרו אתם חשבתם עלי רעה דנראה דאכתי נקיט ליה בליביה ח"ו שהרי מקנטרן בדברים אתם חשבתם עלי רעה וגו'

אמנם עפ"י האמור ניחא ובהקדים עוד מאי דאיתא בסוף מס' הוריות א"ל ר' לר"ש בריה מאן