איש אמונים כז

בעון מכירת יוסף דלא היה מן הראוי להענישם דהרו' יראה דמה שמכרו את יוסף השבטים הוא מטעם שהי' מביא את דבתם רעה אל אביהם וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' וישב וז"ל את דבתם רעה כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודים על העריות ובשלשתם נלקה וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי ועל דבר שקורין לאחיהם עבדים לעבד נמכר יוסף ועל העריות שספר עליהם ותשא אשת אדוניו עכ"ל הרי דכדין עשו השבטים למכרו לעבד ולמה לקו בקושי השעבוד

אמנם נלפקע"ד לתרץ החקירה הנז' והן קדם אבינה ויכוח שרה אמנו עם אאע"ה ותאמר שרי אל אברהם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי וישמע אברם לקול שרי ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחקיך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני וביניך ויאמר לה אברם הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך ותעניה שרי ותברח מפניה וימצאה מלאך ה' ויאמר לה הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה ע"כ

והדקדוקים רבו א' לנו לדעת מה שאמרה שרי בא נא אל שפחתי היל"ל הנה שפחתי בא אליה כאשר אמרה לאה הנה אמתי וגו' ומדנקט הכי נר' מדבריה דתנאי התנתה עמו דאחר הביאה ג"כ תהיה שפחתה. ותו מה זו מסירת דין שמסרה שרה על אאע"ה מאחר שהיא מודית בפה שהיא היתה סיבה שנתנה לו שפחתה לבוא עליה וא"כ מה חטא אאע"ה ח"ו בזה מאחר דהוא לא שאל ממנה שפחתה. וכי תימא שכוונתה היא שאאע"ה חייב ליסרה שלא תבזה אותה מאחר שהיא עשתה עמו טובה זו שנתנה לו שפחתה וא"כ מן הראוי שגם הוא יצא לישע לקראתה שלא תתבזה בעיני השפחה. אם באמת זאת היתה כוונתה מה השיב לה אאע"ה הנה שפחתך בידך וגו' הרי כל צעקת שרי היא עליו שהוא חייב ליסרה וא"כ מה תיקן לה באמרו הנה שפחתך בידך. ותו קשה איך נתרצית שרי בזה ונחה דעתה בתירוץ זה ותעניה שרי כאלו מתחילה לא היתה יכולה לענותה ולנו לדעת מי היה מעכב על ידה. ותו קשה על הגר האיך תברח מאדונתה באיזה טענה ברחה. ותו קשה על המלאך שהיה מכריז הגר שפחת שרי לא סגי ליה בלאו הכי היה די שיקראנה הגר לבד ומאי נפקא מינה לו' שפחת שרי. ותו קשה אומרו שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה אם באמת היה להגר איזה טענה לברוח היכי מחייבה לחזור ולהתענות תחת ידיה

אמנם נראה לפי קע"ד לפרש אי ניחא קמי שמיא ואם יוכשר בעיני מורי ורבותי בהקדים מאי דאיתא במסכת בבא בתרא דף ן' ע"א אמתניתין דתנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו והקשו בגמרא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא אמרה נח"ר עשיתי לבעלי ה"נ תימא נח"ר עשל"ב הא איתמר עלה א' רבה ב"ר הונא הא דיכולה לו' נח"ר עלב"ע לא נצרכה אלא באותן ג' שדות אחד שכת' לה בכתובת' ואחד שייחד לה בכתובת' ואחד שהכניס' לו שום משלה למעוטי מאי אי למעוטי נכסי מלוג הא אמ' אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום ומשני כי אתמר ההיא דאמימר היכא דזבין איהו ומית אתייא איהי ומפקא מיד לקוחו' א"נ כי זבנה איהי ומתה אתא איהו ומפיק מתקנת' דרבנן וכדריב"ח באושה התקינו האשה שמכרה בנ"מ ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דאלמוה רב' לשעבודי' דבעל אבל היכא דזבינהו תרווייהו לעלמא או דזבנה איהי לדידיה זביניה זביני ואבע"א אמימר דא' כר"א דתניא המוכר את עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום לדברי ר"א שניהם אינם בדי' יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו וא' רבה מ"ט דר"א דא"ק לא יוקם כי כספו הוא כספו המיוחד לו עכ"ל הגמרא

נמצא דלתירוץ א' של הגמרא היא דאמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום או או קתני דאם מכר האיש לבדו או האשה לבדה לא עשו כלום משום תקנתא דאושא וכו' אבל מכרו שניהם כאחד או שהאשה מכרה לו זביניה זביני. ולתי' הב' הוא דאמימר איש ואשה קתני ב' יחד שמכרו לא עשו כלום משום דס"ל כר"א דאין לשניהם דין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאין כספו וה"ה נמי בנ"מ אין שום אופן לאיש ואשתו אפי' ב' יחד למכור זה שאין הגוף שלו וזה שאין הפירות שלו וכן פי' רשב"ם ז"ל. וכן פירש"י ז"ל בפ' החובל ד' פ"ט בד"ה לא עשו ולא כלום שאינו לא לזה ולא לזה וכו' ולא כמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה עכ"ל וכ"כ התו' התם בד"ה ר"מ אומר וכו' וז"ל ועבד מלוה לר' אליעזר אינו מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפי' שניהם יחד אינם יכולים למכרו וכמו כן אינם יכולים לשחררו וכו' יעש"ב

והנה הר"מ ז"ל בפ' ה' מה עבדים ה' ט"ז כתב וז"ל עבדי מלוג אינן יוצאים בראשי אברים לא אם הפיל עינו הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה האשה שהרי אינם מיוחדים לה עכ"ל. וכ' הכ"מ דפ' כר"א משום דגלי קרא כי כספו הוא ובשן ועין גלי קרא עבדו המיוחד לו

והרב מש"ל ז"ל האריך בדעת הר"מ ז"ל ואסיק דדוקא בדין יום או יומים או בשן ועין פ' כר"א משום דגלי קרא אבל במכירת עבדי מלוג לא ס"ל כאמימר אלא כמתני' דאם מכרו שניהם מכירתם מכירה וכתירוץ א' של הגמ' שתירצו בעד אמימר יעש"ב שהביא בסו"ד תשו' ה' דרכי נועם ביו"ד סי' ט' שנשאל בשפחת נ"מ אם יוכלו איש ואשתו לשחררה או לאו והשואל הביא דברי התו' הנ"ל וכ' דלא כתבו התו' הכי אלא לד' ר"א דלית ליה תקנת אושא אבל לדידן דאי"ל תקנת אושא אע"ג דבעלמ' ק"פ לאו כקניין הגוף דמי גבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון שכן הוי מיוחד לאיש ולאשה ויכולים לשחררה

והשיב ה' ז"ל דלכאורה שברת השואל היא ס' נכונה אלא שראה להר"מ ז"ל בה' עבדי' דפ' כר"א ואף דר"א לית ליה תקנת אושא מ"מ כיון דהר"מ ז"ל פ' כר"א אע"ג דאנן אית לן תקנת אושא א"כ מהאי טעמא נמי אית לן למימר כיון שעבדי מלוג אינו מיוחד לשניהם אינם קרוים בעלים ואפי' שניהם יחד אינם יכולים לשחררו עכ"ל יעש"ב והרבה לתמוה עליו המ"ל דמה שפ' הר"מ ז"ל כר"א הוא דוקא בדין יום או יומים ובשן ועין דגלי קרא. אבל במכירה כבר פ' הר"מ ז"ל בפ' כ"ב מה' אישות דיכולים למכור שניהם ועו' הק' עליו דעירב דבריו הגדילו התערובות דמה ענין תקנת אושא לד' ר"א מאחר דלר"א אינם יכולים למכור שניהם אין צורך לתקנת אושא באופן כתב בסו"ד דמשום