איש אמונים רעה

לומר דשאני מצות הצדקה משום דאיכא לאו דלא תאמן את לבבך משום הכי ס"ל דכופין דאמרו היינו מכת מרדות. אבל במצות מילה דליבא לאו לא כפינן ליה בשואים או אפשר לומר דלא אמרו הפוסקים דטעמא דכופין אותו בשוטים היינו משום דאיכא לאו דלא תאמץ וכו' משום דמצות הצדקה הוייא מצוה שמתן שכרה בצידה דכתי' למען וברכך ה' מ"ה איצטריך להו לומר משום לאו דלא תאמץ וכו'. אבל במצות המילה דליכא מתן שכרה בצידה אה"נ דכופין אותו אפי' בשוטים וכמ"ש הש"ך שם בסי' הנז'. והנה הרשב"א לא בריר לן מאיזה כת הוא אם הוא מהכת הסוברים דכפיה דאמרו בצדקה הוא בדברים או בשוטים. וראיתי לה' בצלאל סי' ט"ו דכתב דהרשב"א סובר דב"ד כופין אותו ומוציאים מידו. וכן כתב הרב נ"מ דף קנ"א עי"ש. וא"כ נוכל לומר דה"ם הכא בדין המוהל דאמר כופין אותו היינו בשוטים. אך מה שק"ל על מר"ן והסוברים שמכין אותו עד שיתן הראוי לו מהא דאמרינן התם בגיטין ד' ע"ד תנן התם בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חו' כדי שיהיה חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס ואמתי שירצה הלה יבא ויטול את מעותיו ואמר רבא מדאיצטריך הלל לתקנו נתינה בעל כרחו הוייא נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה ונשמע מינה דאם אמר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת ע"כ אינה מגורשת. וכן פסק מר"ן בש"ע א"ה סי' קמ"ג סק"ד וז"ל אמר לה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שיתן לה מדעתו הרי מפורש דנתינה בע"כ לא הויא נתינה א"כ הכא במצות הצדקה דכתי' ביה נתן תתן איך אנו כופין אותו בשוטים כיון שהיא נתינה בע"כ ולא הויא נתינה. וכעת צל"ע. ואגב אורחי הוקשה לי על דברי הרב ש"ך שכתב שטעם מר"ן דכתב דמכין אותו מכות מרדות היינו משום דכתי' ביא לאו דלא תאמץ את לבבך דא"כ מאי פריך הש"ס התם בר"ה דף ו' ל"ל ועשית מיקריב אותו נפקא ליפריך מגופא דברייתא דקאמר תשמור זו מצות ל"ת וכיון דאיכא לאו פשיטא דמכין אותו מכח מרדות ול"ל ועשית אלא ודאי דהאי ועשית אפי' על מצות עשה הוא

וראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' תאוה לענים דהק' להש"ס דר"ה דאמרינן ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך והקשו אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת והבאתם שמה נפקא תשמור זו מצות ל"ת ל"ל מולא תאחר נפקא ועשית ועשית אוסרה לב"ד שיעשוך לי". מויקריב אותו נפקא דתניא יקריב מלמד שכופין אותו ער שיאמר רוצה אני ועשה צריכות התם דכולהו איצטריך הא והא משום דמצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופין עליה והק' הרב הנז' דכיון דכתי' בפיך זו צדקה בהאי קרא א"כ נימא דאיצטריך האי ועשית לצדקה משום דסד"א כמ"ש התו' בכתובות ד' פ"ט דהאי כפיה היא בדברים איצטריך ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ויקריב לקרבנות וארב הנז' חי' דאם איתא דהאי ועשית קאי לצדקה הול"ל כסוף הפסוק. השתא דכתי' בענין נדרים ונדבות משמע דקאי לגבי נדרים ונדבות זת"ד. ולפקע"ד גברא רבא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דהרואה יראה דכל כוונת הס"ס הוא לומר דהאי דאמרינן דכל דבמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מזהירין עליה היינו לצוף אותו שיקיים מצות עשה אפי' שדיבר בפיו לעשות אבל כשנדר ואמר אתן סלע זו לצדקה פשיטא דב"ד כופין אותו שיקיים את נדרו כמו בשאר נדרים וא"כ נמצא דאין העשיה בשביל המצוה של צדקה אלא בשביל הנדר וא"כ שפיר פריך הש"ס האי ועשית ל"ל דמויקריב נפקא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ מעיקרא קו' ליתא ודו"ק

והנה הרב מוהרש"ף ז"ל תי' בדוחק דאה"נ דברופא נמי בדליכא זולתו וגם אין יד החולה משגת לתת לו דכייפינן ליה עי"ש. ולכאורה דבריו אינם מובנים לפקע"ד דא"א להא הוה ליה לאשמועינן הך דינא דאפי' לרופא דחכמתו מכר לו כייפינן ליה והוי רבותא טפי ממוהל. אמנם לפקע"ד נר' לתרץ עפ"י מה שכ' הרכ ט"ז בסי' של"ו ס"ג וז"ל ואעפ"י שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד וכו' מ"מ כאן שכבר התנה וכו' חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זו וכו' ואע"ג דבבורח אין נותנין לו אלא שכרו וכו' ש"ה דקצבה יש לאותה פעולה משא"כ בחכמת הרפואה דאין לה שיעור ע"כ מהני התנאי דוקא בזה עכ"ל. א"כ מצינו ללמד דכל דבר דהוא מלאכה דיש לה קצבה לאותה פעולה ורוצה זה יותר לא שמעינן ליה וכייפינן ליה וא"כ ה"ה כמילה שהוא מלאכה דיש לה קצבה להכי אמר דכייפינן ליה לעשות כשאין יד האב משגת וכ"ש שמפקיעין ממנו חיובו ואין לו אלא שכר הנהוג לאותו מלאכה דומיא דמעבורת משא"כ ברפואה שאין לה קצבה וגם אין מפקיעין ממנו חיובו אף דיש איסור וכמ"ש מור"ם כיון שהמצוה לאו עליה דידיה רמיא וכ"ש שאין כופין אותו לעשות אלא שאנו אומרים לו בדברים בעלמא להורות לו דחייב משום כל המקיים נפש אחד מישראל וכו' והוא יחוש לעצמו ונר' לפקע"ד לתת לו טעם לזה החי' של הרב ט"ז והוא משום דבשלמת בדבר דיש לו קצבה כיון דידוע הקצבה והיה הנשאר דרוצה ליקח הפקירו אותו ב"ד והפקר ב"ד הפקר וזכה בו האחר אבל בדבר שאין לו קצבה כגון מלאכת הרפואה אינו ידוע לנו כמה הוא קצבתו כדי שיפקירו ב"ד השאר כדי שיזכה בו הנותן מטעם הפקר ב"ד הפקר

עוד נר' לפקע"ד לתרץ עמ"ש התו' והרא"ש שם גבי ההיא דמעבורת דהיינו דוקא במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט אבל היכא דלוקחין דבר גדול התם אינו יכול לומר משטה היתי כך יע"ש. וא"כ לפ"ז נר' דלא קשיא דדוקא במילה כיון דרגילות הוא לעשות בחינם משו"ה כייפינן ליה עפ"י המנהג אבל ברפואה שרגילות הוא ליתן עליה שכר אין כופין אותו וכ"ש שאין מפקיעין חיובו כאמור. מעתה נחזור לקוטב דרשינו דכתב הרב החסיד ז"ל דדרשו רז"ל והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע נמצא דהחולי הוא היצר הרע והרפואות הם התורה והמצות. ולפי דברי הרשב"א שבחכמת הרפואה חכמתו מכר לו ורפואה כזאת צריכה אומן בקי וכדאמרו בש"ס כיון שהגיע לפרשת דרכיה ניצול מכולם זה ת"ח דסלקא שמעתתא אליבא דהלכתא א"כ אית ליה שכרו במשלם

וראיתי לה' הון רב שגם הוא פי' כוונת המאמר כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו בהקדים מ"ש הרב עשרה מאמרות דח"ו אם אין מספידין אותו כראוי אז גורמים שיבא ח"ו בגילגול ויעשו לו הספד כראוי. גם בהקדים מ"ש הרב אהבת עולם דימי אדם הם קצובים מעת הלידה אלא שאינם גוזרים אם יהיו בבת אחת אם לאו אלא דאם זוכה האדם עושה אותם בבת אחת ואם ח"ו לא זכה עושה אותם ככ' או בג' פעמים דעפ"ז מפרש כוונת רז"ל דכל המתעצל בהספדו של חכם אז גורם לצדות זה