איש אמונים רעד

וא"כ מועיל התשו' ועשו דלא היה מודה בת"ה א"כ חשוב בעיניו כמת ואינו מועיל התשו' ואותו היום עשה כמה עבירות וכדרז"ל ע"פ ויבא עשו מן השדה והוא עיף וכו' לזה אמר הכתוב ויאמר עשו וכו' ר"ל שהוא הולך למות מיתת עולמים בין בעה"ז ובין בעה"ב וא"כ למה לי זה בכורה עיקר הבכורה הוא כדי כשיבנה בהמ"ק תהיה עבודה בבכירות כיון שלא יועיל לו התשו' הוי נראה ונדחה שוב אינו נראה והסכימה דעתו למכור את בכורתו משו"ה דרשו רז"ל מלמד שביזה עמה תחיית המתים והנה המפרשים חקרו חקירה גדולה דהצדיקים יש להם טענה אלימתא דאילולי לא סלקתני מן העולם הייתי מסגל מצות ומ"ט וא"כ נמצא דחייבים אנחנו בנזקו מדין דינא דגרמי וא"ת דליכא למימר הכי אלא במזיק בידים אבל במניעת הריוח לא אמרינן הכי זה לא אפשר מהא דכתבו התוס' בפרק השוכר את האומנין בדף ע"ו ע"ב על מ"ש התם. תניא השוכר את האומנין והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת דהק' וז"ל קשה לר"י דהא קי"ל בר"מ דדאין דד"ג א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע"י נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עלו תרעומות שלא ימצאו אלא ע"י טורח עכ"ל. הרי מבואר יוצא דאף דהוי מניעת הריוח אם לא ימצאו להשתכר אפ"ה הוי מזיק וחייב מד"ג והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא במה שראיתי להרב ש"ך בסי' שפ"ו ס"ק יו"ד דכתב וז"ל כתב בעה"ת שטר כ"ט אם בעל השטר אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא ן' ישבע כדין מודה במקצת ודין זה צל"ע דאין נשבעין על השטרות לא שבועת השומרין ולא שבועת מודה במקצת והוא מן המשנה פ' שבועת הדיינים ד' מ"ב. והעיקר נ"ל דהבע"ת ס"ל דד"ג ודבר הגורם לממון הכל אחד וס"ל הלכה כר"ש וא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש ליתנהו לדברי הבעה"ת עכ"ל. ולכאורה דבריו הם תמוהים דא"א דבעה"ת אזיל לשיטתיה וכו' א"כ התם במתני' דשבועות דקתני אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ופליג עליה ר"ש ואמר ר"ש או' קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהם וא"א לדברי הרב ש"ך אמאי לא פליג ג"כ ר"ש על השטרות דהרי אשכחנא בהו שבועה דאורייתא כדכתב הרב בעה"ת ועוד ק"ל דאמאי לא תמה על בעה"ת דסתם שטר אית ביה כפירת ש"ק ואין נשבעין על כש"ק וכמו שאמר רבא בפ' הכותב ד' פ"ז אין נשבעין על כשע"ק ופסקוה כל הפוסקים אלא דלזה אפשר לתרץ ולומר דכיון שנשרף השטר ונשאר תביעתם ע"פ לא שייך לומר האי דינא ודרך אגב ג"כ הוקשה לי על דברי רש"י התם בפרק הכותב דפירש וז"ל כל שטרות שיעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרי' בשבועות ובהזהב עכ"ל. נמצא לפי דבריו שכל טעם שאין נשבעין על השטרות משום דאית ביה ש"ק ונמצא דהיינו קרקע ואין נשבעין עליהם וא"כ התם בשבועות דאמרו אין נשבעין על השטרות ואמרו בש"ס הטעם משום דאין גופן ממון והחוב כדקאי קאי ת"ל דאיכא ש"ק והיינו קרקעות וכבר אמרו אין נשבעין על הקרקעות וא"כ למה נקט ג"כ שטרות במתני' ועוד איכא להקשות להרב ש"ך דהוא עצמו בסי' צ"ד ס"ק יו"ד כתב על פסק מרן דטענו ענבים העומרים ליבצר הרי זה נשבעין עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינה צריכים לקרקע כתב וז"ל. וגם מ"ס התוס' בשם ר"ח דמהך דפ' הכונס דף נ"ט ע"ב דפסק רב כר"ש דאכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים משמע דהיינו כר' מאיר אינו ראיה דהתם כבר נתלשו עכ"ל. ובודאי שכוונתו הוא דכיון שכבר נתלשו א"כ תביעתם על המעות הוי נמצא דרצה לאוקמי הסוגיא כר"ש דאין נשבעין על הקרקעות ולא פליג עליה דר"מ כי אם על ההקדשות שחייבים באחריותן כדאמרן. איך שיהיה נמצינו למדין דמדד"ג חייב לשלם אף על מניעת הריוח אך צריך להבין מהו שכרו אם כפועל בטל או שכרו משלם וחזר הוית להרב החבי"ב בסי' של"ג שכ' משם הרמב"ן שאם השכיר פועל לנקב מרגליות וחזר בו בע"ה דנותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה ולא כשומרי קישואין דעפ"ז נראה לפקע"ד כונת הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם דהכוונה שאף הרמב"ן לא אמר אלא שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה אבל שכרו משלם לא אמר אך הקב"ה אינו עושה כן אלא נותן להם לצדיקים שכרם משלם נגד הדין בני אדם דעפ"ז יובן ג"כ כוונת המדרש אשר דרשו בזה הפסוק לעת"ל רואים הצדיקים כל הטוב הגנוז להם מתמיהין ואומרים מה רב טובך וכו'. דלכאורה י"ל מה כל החרדה הזאת של התמיהא והלא טענה אלימתא היא שאם היו בעולם היו מסגלים תורה ומצות. אמנם עפ"י האמור ניחא דהצדיקים סברו דאה"נ דנותן להם שכר אבל אינו שכר שלם אלא כדכתב הרמב"ן כפועל בטל מאותה מלאכה כדין בני אדם אבל כשרואים שהקב"ה נתן שכרם במשלם מתמיהין ואומרים מה רב טובך וכו'

אך עדיין צ"ל דאף מה שאנו עושים מצות בעוה"ז איך נוטלים שכרם במשלם לעוה"ב והא אמרינן בהגוזל הרי שהיה בורח מבית האסורים וא"ל טול דינר והעברני אין לו אלא שכרו לבדו. והרב החסיד בספרו שמע יעקב בפ' בראשית חקר חקרה זאת דאיך הקב"ה יעד כמה יעודין לצדיקים לעוה"ב ואשכח לה פתרי עפ"י מ"ש ה"ה בפי"ב מה"ג משם הרשב"א דמכאן אנו למדין אונס וצער שהתנה הרבה אין לו אלא דמיהם לבד. ולפיכך רופא שנותן סממנים והתנה ליתן הרבה מחמת אונסו אין לו אלא דמיהן אבל רפואתו חייב לשלם דחכמתו מכר לו והיא שוה הרבה. והנה הרב מוהר"ש פירמו ז"ל בפ' פנחס הק' לסברת הרשב"א הלזו וז"ל. דלפ"ז נר' דכ"ש הוא דאין ב"ד כופין אותו לרפאותו דא"א דכופין אותו כ"ש שיפקעו חיובו אחר מעשה. וא"כ ק' ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תע"ב דמוהל שתובע שכר שהעלה שאם אין יד האב משגת דב"ד כופין אותו למול ומ"ש מרופא דלא כפינן ליה שהוא חיי נפש. וכן קשה על הרב ב"י שהביא תשו' הרשב"א מדין המוהל בסי' רס"א ובסי' של"ו הביא דין הרופא כאילו אין מחלוקת בניהם. וכן קשה על מור"ם בעל המפה שהביא לנו דין המוהל בסי' רס"א ובסי' של"ו כתב וז"ל ואעפ"י שיש עליו מצוה לרפאתו שכל מ"ע דרמיא לכ"ע ונזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוצאין הממון מידו והם מדברי הטור והאמת שהסברה נותנת כדכתב הרב מוהרש"ף וגם נר' לי לפקע"ד להביא ראיה מדין חליצה דכתב מר"ן בא"ה סי' קס"ט סק"נ וז"ל חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שנותן לך מאתים זוז החליצה כשרה אפי' אינה נותנת לו כלום ואפי' כפל התנאי

והנה לפקע"ד צריך להבין בדברי הרשב"א הללו דכתב דכופין אותו למול דלא פי' לן האי כפיה הכי הוי אם הוא בדברים לבד או בשוטים וכמו שמצינו במצות הצדקה דהפליגו ביה רז"ל ומר"ן בשולחנו הטהור בי"ד סי' רמ"ח פסק שמכין אותו מכות מרדות וא"כ אפשר לומר דה"ה הכא בדין המוהל או אפשר