איש אמונים רע

אם תפס משלהם אבל אם אביהם נתן בידו משכון גובה בלא שבועה. וזהו דעת מהרימ"ט ז"ל וכתב הוא ז"ל ונ"ל דאם המשכון אינו שוה כל החוב אינו גובה המותר בלא שבועה. והאמת שזהו דעת הריב"ש הבי"ד מרן בב"י והמרדכי כתב דגובה גם המותר בלא שבועה

וכבר ידוע דביהמ"ק נתמשכן מתחילת הבנין בשביל עונותיהם של ישראל כדאיתא במדר' אלה פקודי המשכן משכן העדות אר"ש בר מרתא שעתיד להתמשכן בשביל עונותיהם של ישראל

והנה הקב"ה בא לגבות מישראל חובות אבותינו כדכתי' אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. וע"ז כשחרב בית המקדש אין לנו פה לדבר שכבר היא ממושכן בידו מתחילה אבל כשבא לגבות מן הצדיקים לדעת הריב"ש אינו יכול לגבות ולדעת המרדכי גובה גם המותר בלא שבועה

וזה נלע"ד כוונת הכתוב אחר שהיה מקונן על חרבן בית המקדש נפלה עט"ר אוי נא לנו כי חטאנו. אח"כ אמר על זה היה דוה לבנו הכוונה משעה שנתמשכן כבר ידענו שגובה ממנו יען הוא תפוס אבל על אלה שהוא פטירת הצדיקים חשכה עינינו דלדידן קי"ל כס' הריב"ש ז"ל דאינו יכול לגבות כי אם מה שהוא תפוס

ובזה פי' הרב מהר"מ גאלאנטי ז"ל כוונת המדרש באיכה וז"ל וממקדשי תחלו ר' אייבו אמר. אמר הקב"ה יחרב ביהמ"ק ואל הגע יד בצדיקים ור' יאודה בר סימון אמר הוא והם אין בהם כדי שטר עכ"ל. ולכאורה ק' במאי פליגי ומאי אין בהם כדי שטר דקאמר. ואולם עפי"ה הוא נכון דכ"ה דפליגי בפלוגתא דהמרדכי ז"ל עם הריב"ש ז"ל דרב אייבו ס"ל כדעת הריב"ש ור' יאודה בר סימון ס"ל כדעת המרדכי ואמטו"ל קאמר הוא והם אין בהם כדי שטר וגובה הכל אתד"ק וש"י

נמצא דפטירת הצדיקים היא על עונותיהם של ישראל וחיובא רמיא עלינו לחזור בתשובה שלימה וכל אחד יאמר בשלי הצער הגדול. הזה כי בעונותינו גרמנו סילוק הצדיקים שהם נקראו עיני העדה ואפשר דזה היה מתרעם הנביא היה ה' כאויב ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו דלכאורה יל"ד למה מתרעם מאחר דהקב"ה לא חשיד דעביד דינא בלא דינא. אבל נר' דכוונתו בהקדים מאי דאיתא בב"ק אמר עולא דבר תורה ב"ח דינו בזבורית שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה אדם דרכו להוציא בחוץ פחות שבכלים אלא שחכמים אמרו שיהא גובה ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וכתב הסמ"ע סי' קי"ב דגם בפורע חובו מן הקרקעות דינא הכי שפורע מן הזבורית ואחר התקנה גובה מן הבנונית יע"ש. וידוע שהחוטא הוא הלוה והקב"ה הוא הבעל חוב והעונות הם עיקר החוב כדתנן באבות החנות פתוח והחנוני מקיף וכל הרוצה ללוות יבא וילוה. וגם ידוע מ"ש רז"ל שמה שחרב הקב"ה בית המקדש תחי' הוא כי שפך חמתו על העצים ועל האבנים והכוונה שלא רצה לגבות מן הצדיקים רק מביהמ"ק שהוא בנונית נגד הצדיקים שהוא העדית. ולזה מתרעם הנביא היה ה' כאויב נצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין שהם הצדיקים והוא פלא הלא הוא כביכול עשה מעשה באהל בת ציון שפך כאש חמתו משום דהוא כביכול הסכימה דעתו לגבות מבנונית ואיך יגבה מן הצדיקים שהוא ש העדית: איך שיהיה נחזור למאמרינו הנצב פתח השער ונקדים להבין כוונת הפסוק בפטירת מרע"ה וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' ויקבר אותו בגי בארץ מואב ומשה ן' מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחו. והרב פני שלמה ז"ל היה מדקדק בהאי קרא דבתחילה כינה אותו בשם איש האלד'ים ועתה למה כינה אותו בשם עבד. ותו ק' אומרו על פי ה' ורז"ל דרשו שמת בנשיקה והיל"ל וימת על פי ה' משה עבד ה'. ותו ק' אומרו ומשה ן' מאה ועשרים בוי"ו כאילו הוא דבוק למעלה. אמנם הוא היה מפרש עפ"י מאי דאיתא בילקוט חדש ערך משה סי' ר"ו וז"ל אמר משה לפני הקב"ה כתבת בתורה ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי וגו' ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם ואני אהבתי אותך ואת תורתך שהיא אשתי ואת בניך שהם בני והשיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר וגו'

והגאון הרב העשל ז"ל היה מפרש המאמר הזה כמין חומר עפ"י מאי דאיתא במס' קידושין תנו רבנן ואם אמור יאמר עד שיאמר וישנה ב' פעמים אהבתי את אדוני וגו' ולכן כשאמר מרע"ה לפניו יתב' דברים הללו חשש הקב"ה כביכול שמא יחזור וישנה הדברים כך ואח"כ כביכול מוכרח לעשות רצונו של מרע"ה ולזה השיב לו הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד "בדבר הזה" דייקא שאני מוכרח לעשותו וגזרה היא מלפני מי גבר יחיה ולא יראה מות

עוד נקדים מאי דאיתא התם במס' קדושין דאם הוא היה אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנ' כי טוב לו עמך. גם איתא הקם דאם העבד חולה ורבו בריא אינו נרצע. שנא' כי טוב לו עמך

והנה אחר שמרע"ה בקש להיותו עבד נרצע והקב"ה לא קבל יאמרו שח"ו אינו אוהב אותו הקב"ה אי שהיה איש ידוע חולי ואמטו"ל לא קבלו. ולזה בא הכתוב לומר וימת שם משה עבד ה' על פי ה' הכוונה שמת מרע"ה שמיתתו אעפ"י שרצה להיות עבד ה' מיתתו היתה עפ"י ה' גזרת מלך היתה. ולא תטעה כלא היה אוהב אותו שהרי הוא נטפל בקבורתו ויקבור אותו בני ובודאי שמרוב אהבתו נטפל הוא עצמו בקבורתו. ושמא תאמר שהיה ידוע חולי לזה אמר ומשה בוי"ו העטף ן' ק"ך שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחו. ונמצא דדוקא בגזרת מלך היתה מיתתו ולא לשום סיבה וש"י

באופן שמיתת הצדי' ובפרט כשהגיע לכלל שנותיו כמו השר הגדול סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהגיע לכלל המאה ואחד שנה היא גזרת מלך מלכו של עולם מי גבר יחיה וגו' ולמה צריך לבכות ולהתאבל עליו הלא מרע"ה רבן של כל הנביאים לא נתקבלה בקשתו כ"ש שכר כל אדם. אבל האמת שעיקר הבכי וההספד הוא על הדור שאבדו איש אשר יצא לפניהם. וללמדנו זה היה בוכה הקב"ה כביכול מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און כי זהו עיקר הבכי לדור סלא נשאר להם עומד בפרץ בשפלותם ובדלותם ולא על הצדיק. וגם שמיה זאת היתה עיקר בכיתם וגם הארץ אבד חסיד מן הארץ מן הדור ולא נשאר איש שיעשה היושר בעד ישראל. וגם יאושע תלמודו זאת היתה עיקר בכיתו הושיעה ה' כי גמר חסיד עינינו תלויות לישועתך דוקא כי לא נשאר לנו מי יעזרנו על דבר כבוד שמך כי פסו אמונים לא נשארו להחזיק ביד לומדיה ומקיימי מצותיו יתב' אבל על הצדיק כולם פה אחד אמרו יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו זכר צדיק לברכה ונשמתו תעלה לעוה"ב: