איש אמונים רסט

העם וגעו בבכיה נמצא דעיקר הבכי וההספד הוא לדור שאבדנו את הצדיק ולא לבכות להצדיק שנפטר שנר' כמתרעם על מידותיו יתב' ח"ו

ומזה זמן אמרתי דזה יהיה כוונת הכתו' בירמי' סי' י"ב עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. דלכאורה ק' דבתחי' קאמר עזבתי את ביתי וחזר ואמר נעשתי את לחלתי כאלו הוא ענין אחר ולא ידענו מה הוא בית ומה הוא נחלה. ותו ק' היתה לי נחלתי כאריה ביער איך יוצדק להמשיל הנחלה לאריה וכי הבית תהיה כאריה. ותו ק' אומרו נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וכי הנחלה תתן קול שעל כן שלא חותה. אבל עפ"י האמור הנה נכון ונקדים עוד מ"ש בפ' השואל ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא לא הוה ליה אתר למיתבא אמרה ליה ההיא איתתא אי מקדשת לי יהיבנא לך אתרא וקידשה. לסוף אזל ושדר נה גיטא אזלה היא. אגורה אוגורי מיניה וביה ואפיקתיה בשבילי אמר לה כאשר עשה כן יעשה נו. לא מיבעיא חצר דקיימא לאגרא אלא אפי' חצר דלא קיימא לאגרא דאמרה ליה לכ"ע בעינא לאגורי ולך לא בעינא לאגורי דדמית עלי כאריה ארבא. ומכאן פסקו הפוס' דאם אחד השכיר בית לחבירו בתנאי שיהיה אהובו ונעשה שונאו דיכול לגרשו אפי' בתוך זמנו אבל אם השכיר לו בסתם בהא פליגי הנ"י ומ"כ שהביא מרן בב"י ופסקו מור"ם בסי' שי"ב וע' להב"ח שהאריך בזה

והנה הקב"ה נתן לנו ארץ ישראל ע"מ שנהיה אוהבים אותו כדכתי' ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו בתנאי גו"ש. גם בבנין ביהמ"ק תנאי התנה הקב"ה עם דהע"ה זרעך אחדיך אשר יצא ממעיך הוא יבנה בית לשמי אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט מישור ובנגעי בני אדם. ובכן כל מה שעשה הקב"ה להחריב ביהמ"ק ולגרשינו מארצינו הוא כדין מפו' התנאי שהתנה בתחילה דהוי אליבא דכ"ע. בטענה דמית עלי כאריה ארבא. ואולם בפטירת הצדיקים לא ידענו טעמא מאי ובודאי מוכרח לומר הטעם משום דבפטירת הצדיק היו בוכים אבל הבכיה היתה על הצדיק דוקא לא היו מרגישים בעצמם שהם גרמו סילוקו חלא כמתרעמים על מידותיו יתב' ח"ו

מעתה זה נר' כוונת הכתו' שהנביא מקונן עזבתי את ביתי דהיינו חרבן ביהמ"ק נעשתי את נחלתי דהיינו שגירשם מארצם נתתי את ידידות נפשי שהם הצדיקים בכף אויביה שסילקם קודם זמנם ועכשיו מפרש מפני הסיבה דהיינו חרבן ביהמ"ק וארץ ישר' הטעם הוא שהתניתי עמהם ע"מ שהם אהובים למקום וכשאינם עושים רצוני דמי עלי כאריה ארבא וז"א היתה לי כאריה ביער. ועל פטירת הצדיקים אומר נתנה עלי בקולה מתרעמים עלי בבכיתם ואינם בוכים על עצמם שהם גרמו סילוקם על כן שנאתיה

באופן כי מן החיוב המוטל עלינו לבכות ולהגדיל המספד על השמועה הרעה מפטרת הצדיק סיר משה מונטיפיורי ובפרט שהיא שמועה קרובה וחייבים לקרוע עליה. כ' בודאי יש לו דין ת"ח מאחר שהיה מכבד אח התורה ולומדיה אף ששמע כמה רכילות ולה"ר בעד הרבנים והמנהיגים לא הטה אזן ומעולם לא ביזה שום ת"ח ואדרבא היה מחזיק ביד הת"ח. ואפשר דזה יהי' כוונת הכתו' ביחזקל סי' כ"א ואתה ן' אדם האנח בשברון מתנים וגו' והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח. ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ודפו כל ידים וגו' הנה באה ונהיתה נאם ה'. ולכאורה ק' מה זה הציווי שיתאנח אל שמועה כי באה ותו ק' שחזר לומר הנה באה ונהיתה והלא כבר אמר אל שמועה כי באה ולמה חזר לומר הנה באה ונהיתה

אך עפ"י האמור הנה נכון ונקדים מאי דאיתא במס' שבת ד' ק"ה הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. והק' בגמ' ורמינא הקורע על מתו אעפ"י שמחלל את השבת יצא ידי קריעה ואיך אמרו במתני' שהוא פטור ומשני בהנך דלאו בני אבילות נינהו. והק' ואי חכם הוא חיובי מחייב דתנן חכם שמת הכל קורעין עליו ומשני לא צריכא דלאו חכם הוא. והק' ואי אדם כשר הוא חיובא מחייב דתניא מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה על אדם כשר. ומשני לא צריכה דלאו אדם כשר הוא. והק' ואי קאי בשעת יצי"נ חיובי מחייב הא למה זה דומא לס"ת שנשרף לא צריכה דלא קאי בשעת יצי"נ יע"ש

והנה מדפריך הש"ס מההיא שלא בכה על אדם כשר למתני' דקריעה מוכח דבכלל הבכיה היא הקריעה דאי לא"ה הי"ל להש"ס לתרץ קריעה לחוד ובכיה לחוד וכ"כ הריטב"א בחי' לשבת. וכן מהתוס' במציעא ד' ל"ג איתא התם אמר עולה ת"ח שבבבל קורעין זע"ז ועומדין זה מפני זה אעפ"י שהאחד גדול מחבירו. והק' בתוס' מאי רבותייהו דת"ח שבבבל הא אמרי' בשבת דחייב לקרוע על אדם כשר אפי' אינו עומד בשעת יצי"נ יע"ש מדה"ק לעולה מההיא דשבת מוכח דקים להו להתוס' דכשאמרו בש"ס מפני שלא בכה על אדם כשר היינו קריעה. ומרן ז"ל בסי' שמ"א פסק דקורעים על חכם שמת ביום השמועה ודוקא שמועה קרובה

מעתה זה יהיה כוונת הכתוב בציווי ואתה ן' אדם האנח בשברון מתנים והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה וגו' וע"ז הוקשה לו אף כי ידעו כי בכלל האנחה נכלל גם הקריעה אבל עכ"פ הוק' לו כי על שמועה אינו חייב לקרוע כיון שלא נמצא בשעת יצי"נ לזה השיב הנה באה ונהיתה הכוונה שהיא שמועה קרובה וחייב לקרוע

נקוט מהא דחיובא רמיא עלינו לבכות ולהתאבל ולהגדיל המספד על פטירת הצדיק הזה כי גדול כבודו ובודאי דיש לו דין ת"ח בכל מעשיו שעשה ועמד בפרץ בגופו וממונו להציל את עמו ישראל ובפרט בשנה הזאת שנפטרו כמה חסידי עליו עמודי עולם שהיו רועים את ישראל. ועתה שמועה הרעה הזאת הא ודאי כי לא לחינם הוכיח זמנו כי באמת חשכו עינינו הראות כי מרוב חטאתינו גרמנו סילוקן של צדיקים בעוה"ר ואפשר דזה יהיה כוונת הנביא על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. דיש לדקדק אומרו היה דוה לבנו כאילו עתה אין לנו צער בחרבן ביהמ"ק ח"ו והלא רבותינו אמרו כל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו ואיך אפשר שלא יצטער האדם שרואה ביהמ"ק חרב. ואולם נלע"ד לפרש בהקדים את הידוע דקי"ל הבאה לגבות חובו מן היתומים אם הם גדולים והוציא עליהם שט"ח מקויים בב"ד אם יש בו נאמנות עליו ועב"כ גובה בלא שבועה ואם אין בו נאמנות אינו גובה דטענינן ליורש שמא פרע ואפי' אם תפס לא מהנייא ליה תפיסה לפוטרו מהשבועה כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' ק"ח. וכתב הכנה"ג ז"ל בסי' הנז' הנהט"ה אות ל' דהא דלא מהני ליה תפיסה ה"ד