איש אמונים רסח

ה' אלד'יך מייסרך ופמרת את מצות ה' אלד'יך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי ה' אלד'יך מביאך אל ארץ טובה

איתא כמדרש פ' וזאת הברכה כשמת משה רבינו ע"ה היה הקב"ה בוכה מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב עם פועלי און. שמים בוכין ואומרים אבד חסיד מן הארץ. ארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין. וכשבקש יאושע את רבו ולא מצא אותו היה בוכה ואומר הושיעא ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. אלו ואלו היו אומרים יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העוה"ב עכ"ל

אך זה היום יום צרה ותוכחה. יגון ואנחה. על לא טובה השמועה. מחלה ונועה. והארץ רוע התרועעה. הי גנוחי הי ילולי קנים ברבעתים. ונמס כל לב ורפו כל ידים. עורר לויתן ירבו עצבותם. נקב הלב לבית חללו כל חולי וכל מדוה. על זה היה דוה. וכל העם אשר בשער נאנקים ונאנחים. אנחה שוברת את הגוף ואת הנתחים. בהנחל עליון נחלה מבוהלת ויצאה גחלת. אכן סר מר

אך חשך חשך השמש והירח: על זאת תאבל הארץ ועמודיה יתפלצון עד בלי ירח. חזו מאי דקמן חזות קשה. על השמועה כי באה חרב לעושה. אי שמים. אף באותו זקן פגעה מדה"ד אחד מן הדמתים קול נהי נשמע מציון וירושלם. נשיא ישראל שר וגדול כאלישע בעלי כנפים. לונדון תזעק בחבליה. וירושלם תתן קולה וחסר צעיפה מעליה. כי אבדה כלי חמדתה. השליך משמים ארץ ת"ת ישראל עילוהו למערתא. זאת רעתך כי מר

אך צדיקים. אראלים ומצוקים. וכל לבב אנוש צועק בקיל מר. ולבו חמרמר. וברוב חילו. יקרע מעילו. העניים והאביונים. ואלמנות ויתומים. וחכמים מחוכמים. וכל בית ישראל יבכו את השריפה. יפטירו בשפה. הוי אדון והוי הודו הצבי ישראל ותפארתו. הוד והדר פעלו וצדקתו. אשר הערה למות נפשו להרים קרן ישראל בכל צרתם. רץ כצבי ונתגבר כארי להציל ממות נפשם ולהחיותם. לפני מלכים יתיצב בין צוקות ובין צרחן. פעמים רבות יצילם גם פזר נתן. אין כסף נחשב. ובמלכים יתקלס ל"ו יתחשב. נגיד ומצוה לאומים. שבחוהו כל האומים. הן גוים כמר

אך למחסור חלופי שופרא. חסורי מחסרא. בזע פורפירא. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. מי בעל דברים. יוכל לספר בשבחו צדקת ה' עשה. דרך אניות רכב בציות לבלתי נתן את ישראל למשיסה. הנלך ונבקשהו אין לנו תמורתו. לא עזב חסדו ואמיתו. בכל ערי ישראל יהללוהו. וברחובות קריה יספדהו. וי להאי שופרא דבלי בארעא. שר ונכבד הישיש המפואר. ובישראל יתפאר. סיר משה מונטיפיורי מן השרידים אשר ה' קורא. בן מאה ואחד שנה לא כהתה עיניו ולא נס ליחו. והיה ה' מבטחו. פתע פתאום רגע כמימריה. אנסוהו צערי. כל העם נעו בבכיה דרכו חיצם דבר. מר

אך בי ישוב. הראיתם האי'ש העולה אינו מן הישוב. אנא נפשאי בהא מודינא. ערכי עלי על לבי אכתבנה. ואולם בריא בחיובא דאנא בלב "איש" ישחנה. ואף גם זאת חובתי. לצאת ממחיצתי לספוד לצר'ה. אבשרא ואטופרא. משום יקרא דחיי הגביר השר סי' חיים גדליא הי"ו וזוגתו סי' ימימה בת אחותו ודמעתה על לחיה זאת קומתי בקהל קדושים. אראלים ותרשישי' ועיני לשמיא נטלית פותח בברכה לכל בני משפחתו הקרובים אליו השרים הסגנים סי' יוסף סבאג נ"י וסי' חיים גדליא הי"ו. אתה ה' תשמרם וכבוד והדר תעטרם. יחד כולם יהי שלום בחילם ושלום בכל גבולם אלד'ים יחננו ויברכנו. ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו. הוא יראה בעוניינו. ויקבץ פזורינו והי' לנו הלילה למשמר

ידוו הדווים ויקוננו הספדנים על רוב פשעינו וחטאתינו אשר מנעו הטוב ממנו כי באה השמועה מחלה ונועה מפטירת הצדיק סיר משה מונטיפיורי נודע למשגב אשר לא יוכל הפה לספר בשבח מעשיו ופעולותיו וצדקותיו ובפרט שהקדיש גופו וממונו להצלת ישראל עמד לפני מלכים אדירים ורוזנים להליץ טוב בעד עמו ישראל הן בענין דמשק יע"א אשר שמעתי מפי זוגתו סי' יאודית ע"ה שכל הלילות היה כותב משה בדמע מרוב צערו על ישראל עם קרובו ולא נח ולא שקט עד שהציל אותם וכן כמה פעמים הערה למות נפשו והפקיר גופו וממונו אין כסף נחשב בעיניו לאיין לאהבת ישראל עם קדוש אין לי פה לבארם. ושבע פעמים עלה משה אל עיה"ק ירושלם דדאב'א והיה שש ושמח בעלותו ההרה ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ובפרט להרבנים הגדולים היה משתעשע בהם ומראה להם פנים ומחזיק בידם והיה אומר בפה מלא אין לי לזוז ממה שיאמרו לי הרבנים עפ"י דין תורה לא אטה ימין ושמאל וכל חשקו ורצונו וחפצו לכבד את החכמים ואת הרבנים גדולי הדור וחיובא רמיא עלינו לבכות ולהתאונן שאבדנו אבידה גדולה כזאת שאין מי יעמוד בעדינו כבשה אחת בין כמה זאבים ובפרט בעת ובעונה הזאת בשפלותינו ודלותינו מי יבקש טובתינו מי יעמוד בפרץ בעת צרותינו וכמאמר רז"ל במס' מ"ק ד' כ"ה ע"ב אמ"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת אמ"ל אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק אמ"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת אמינא בצדיק. ומאי אמרת אמ"ל אמינא בכו לאובדים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנחנו לאנחה חלש דעתיה דרב אשי ופירש"י ז"ל מפני שדימו אותו לאבידה ולשלהבת. והק' הרב מהראנ"ח ז"ל דבאמת אחר שחשש בר אבין לכבוד רב אשי שדימה אותו לשלהבת איך הוא דימה אותו לאבידה. והגאון הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' אהבת עולם תי' דיש הפרש גדול בין קיפוק הספדן הראשון ובין בר אבין דבר קיפוק הספיד אם בארזים נפלה שלהבת וכו' מוכח כוונתו שהוא מספיד להצדיק דוקא שנפטר וזו אינו דרך דמיחזי כמתרעם שנפטר הצדיק ח"ו. וע"ז בא בר אבין להוכיחו שעיקר הספד צריך על הדור שכך עלה בימינו שעונותינו גרמו ואבדנו את הצדיק ועי"ז יתעורר הבכי וישובו הקהל בתשו' ויהיה אח"כ עילוי לנפש המת וע"ז הספיד הוא בזה הלשון בכו לאובדים שאבדנו צדיק ונשגב כזה. אלא דגם בזה חלש דעתיה דרב אשי שלא היל"ל ולא לאבידה אלא דוקא בכי לאובדים כמ"ש כז"ל השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו. ובזה נתעוררו כל