איש אמונים רסג

בזה שייך הך בעיא דר' ירמיה כיון שנשארו מזמן ההיתר שהי' היתר גמור לאכלם אם יש היתר עתה שנכנסו לארץ לאכלם או לא משא"כ גבינות העכו"ם מה שגזרו ב"ד עליהם איתא התם בפ' אין מעמידין דל"ה רב אדא בר אהבה אמר מפני שטחין אותם בשומן חזיר ור"ן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותם בחומץ וחד אמר מפני שמעמידין אותם בשרף של ערלה וחד אמר מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נביל' נמצא דאינו גזירה שגזרו הב"ד כי אם מפני שידעו שיש בהם צד איסור ואיך יוצדק שיותר באכילה מה שנתותר בידו קודם שגזרו הלא האיסור במקומו עומד ומה דמות יערוך הרא"ש ז"ל לאברי בשר נחירה. ומכח קושיא חזקה הזאת נדחק הרב ע"כ ז"ל לתרץ דמה שכ' הרא"ש שגזרו ב"ד על הגבינות אינו אלא הגבינות שמעמידים אותם בעשבים ופרחים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מאכלות אסורות ה' י"ד שהורו מקצת הגאונים שאסור לאכול גבינות העכו"ם אפי' שהעידוהו בדבר היתר משוה שיש שמעמידין אותה בדבר האיסור. וזהו מ"ש הרא"ש ז"ל שאם גזרו ב"ד על הגבינות שהעמידו בעשבים דאין בהם שום נדנוד איסור רק משום גזירה זה דומה לבעית ר' ירמי' בחולין דאברי בשר נחירה יע"ש בדבריו באורך

ולפקע"ד אמינא אחרי המחי"ר מכת"ר אי אפשר לפרש בכו' דברי הרא"ש במאי דאמר שאם ירצו ב"ד לגזור איזה גזירה כמו שגזרו על גבינות העכו"ם דכו' על גבינות המעמידין אותם בעשבים ופרחים והיינו תקנת מקצת הגאונים שכתב הרמב"ם ז"ל דאם איתא דזו היתה כוונתו לא הו"ל למנקט הרא"ש ז"ל בלשונו הטהור כמו שגזרו על גבינות ושלקות ואי הזה נקיט גבינות לבד היינו מעמיסים בדברי הרא"ש ז"ל שכוונתו על תקנת הגאונים ז"ל ומדנקט גבינות ושלקות היא היא הגזירה שנשנית במשנה בפרק אין מעמידין ועליה אפליגו אמוראי מ"ט גזרו על הגבינות

אבל לפי דעתי אמינא דהרא"ש ז"ל סירכיה נקיט דדרכו לילך אחר סברת התוספו' ז"ל והתו' כ' שם בפ' אין מעמידין דל"ה ע"א בד"ה חדא וכו' וז"ל ואור"ח כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאסור הגבינות העכו"ם דהא טעם האיסור הוא משום ניקור [דהיינו גילוי] כריב"ל דקי"ל הלכה כריב"ל אף לגבי ר' יוחנן כ"ש לגבי שמואל וכו' ודברי רב אדא בר אהבה שאמר שטחין אותם בשומן חזיר אינם כלום וגם ר' חסדא שאמר וכו' דרב נחמן בר יצחק שאמר וכו' עמדו בקושיא וליכא למיחש וכו' אלא משום גילוי ואנו שאין נחשים מצויים בינייהו אין לחוש משום גילוי וכו' יע"ש

נמצא דלדעת התו' אין טעם לאסור גבינות העכו"ם ובודאי דהרא"ש ז"ל כדרכו ס"ל כדעת התוס' משם ר"ת ושפיר כתב שאם ירצו ב"ד לגזור כמו שאסרו גבינות העכו"ם ושלקו' וכיוצא ושפיר דמי לבעית ר' ירמיה באברי בשר נחירה. ובהג"א שם בפ' אין מעמידין מצאתי שכ' וז"ל מותר להעמיד הגבינה בין בקיבת נבילה בין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וכן מותר למלוח הקיבה בעורה מיהו לכתחי' היה אוסר, ר"ת משום מיאוס ובדיעבד היה מתיר באכילה וכו' עי"ש

באופן דשפיר מצינן למימר לתרוצי בעד הרא"ש ז"ל דס"ל כדעת התוס' או משום גילוי כמ"ש התוס' ז"ל או כמ"ש בהג"א משום מיאו' ושפי' מדמי גזרת הגבינו' דמתני' לההיא דבעי ר' ירמיה באברי בשר נחירה. ומהתימה על הרב ע"כ דסמך ובנה דיק דדעת הרא"ש ז"ל במ"ש כמו שגזרו גבינות העכו"ם היא תקנה מקצת הגאונים שהביא הר"ם ז"ל והביא דברי התו' ז"ל הנז' וכתב בזה לא הלך הרא"ש ז"ל אחר דעת התוס' ז"ל לדרכו והוא תימה מאחר שהוא ז"ל העתיק דברי הרא"ש ז"ל שכ' גבינות העכו"ם ושלקות ולא הרגיש דחיבת ושלקות שכתב מורה דמיירי על גזירה דמתני' כמובן וצ"ע

מעתה נבא לבאר כוונת הכתוב איש כי ידור נדר וגו' לאסור איסר על נפשו עפ"י תי' ראשון שתי' הרא"ש ז"ל כנז"ל דהיינו איש שהוא אסר על עצמו איזה מין והגיע זמן התחלת האיסור ויש בידו מאותו המין לא יחל דברו לאכלו כיון דבעיא היא דלא איפשיטא וסלקא בתיקו חייב לקיים ככל היוצא מפיו

ובא"א אמרתי לפרש כוונת הכתוב הנז' איש כי ידור נדר לה' וגו' בהקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות נדרים וז"ל נדרי הקדש מצוה לקיים אותם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק דכתיב נדרי לה' אשלם עכ"ל והגאון הרב חיד"א ז"ל הביא משם רבינו אפרים כת"י שכתב בכוונת הכתו' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי דאותיות נש"א הוא נדר שבועה איסר דבשלש אלא נשמר נפשו ולא נשאל עליהם יש"א ברכה וגו'

ואפשר שר דזה יהיה כונת הכתו' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו דהיינו שבג' אלה רוצה לשמור נפשו התקון הוא לא ישאל על נדרו וז"א לא יחל דברו בין בנדר בין בשבועה בין באיסור אלא ככל היוצא מפיו יעשה ויקיי'

מעתה הבה נא אב"א לבאר כוונת המאמר הנצב פתח השער איש כי ידור נדר לד' הה"ד כי לא ידע האדם את עתו דלכאורה לנו לדעת מה נרגש במדרש ומה השיב הה"ד וכו' ואולם אמרתי להזכיר פה מה ששמעתי מפה קדוש מוה"ר ה' דוד קאריאו זלה"ה שהיה מפרש כוונת הכתובים אמרת לד' ד' אתה טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה. והיה מקשה להבין כוונת דהע"ה אמרת לד' ד' אתה ומי לא יאמד זה וכי הוא לבדו או' ד' אתה. ותו ק' אומרו טובחי בל עליך לקדושים וגו' מה רצה לו'? ואיך יאמר טובתי בל עליך? וכי על מי הוא? ואולם היה מפרש בהקדים את הידוע מ"ש רז"ל ובזוה"ק כשנודר האדם ורוצה להפריש קרבן שלא יאמר לד' עולה לד' חטאת והטעם כתב ה' של"ה שמא כשיאמר לד' עולה קודם שיוציא תיבת עולה מפיו ימות ונמצא שהוציא ש"ש לבטלה ועפ"י הקדמה זאת פי' הגאון ה' חיד"א ז"ל כוונת המדרש הנז"ל דנקט קרא איש כי ידוד נדר לה' נרגש המדרש אמאי נקט קרא כי ידור נדר לה' ולא יאמר לד' נדר כי לא ידע האדם את עתו ומידי הוא טעמא אשמועינן קרא איש כי ידור כך צריך לומר נדר לה' מטעם הנ"ל ודפח"ח זיע"א

עוד נקדים את הידוע דדהע"ה היה ראוי להיות נפל אלא שיש אומרים דאדם הראשון נתן לו שבעים שנה מימי חייו ויש אומרים דאבותינו הק' זיע"א הם משנותיהם עשו גביה ביניהם והשלימו לו שבעים שנה. מעתה זה היה מפרש כוונת דהע"ה אמרת לד' ד' אתה הכוונה אני בעצמי שידעתי קצבת שנותי ע' שנה לית לי למיחש למיתה ויכולני לומר ד' אתה ואיני צריך לומר אתה ד' והטעם טובתי היינו שני חיי בל עליך אינם קצובים ממך כי אם לקדושים אשר בארץ המה נתנו לי משני חייהם למר מאדה"ר ולמר מאבות העולם וש"י זלה"ה

איך שיהיה חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחי' דברי ד' אלד'י אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם ופירש"י ז"ל דכשאמר מרע"ה ה' אלד'י אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמי' אמרו לו ישראל מסה קצבה אתה נותן לברכותינו והלא אמר הקב"ה לאאע"ה אשר אם יוכל איש למנות