איש אמונים רס

יפ"ת ז"ל כי את זה רמזתי בנשאי מקדם אמרתי בתחי' דברי איש ואשם אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכ' אשר ציוה ד' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לד'. כי לכאורה יש לדקדק דנראה דברים מיותרים שאין להם שחר אחר שאמר איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה וגו' עוד הפעם הביאו ישר' וגו' ועוד יל"ד וכי עתה ידענו שציוה ה' לעשות המלאכה. ועוד יל"ד שהרי המלאכה עשה אותה בצלאל ואהליאב ולא מרע"ה. אבל עפ"י האמור משם רש"י ז"ל שכתב שבנין ביהמ"ק היא מצוה קבועה לדורות. ובכן נא"ה דישר' שבאותו הדור היו מלאים תורה ומצות ומע"ט אבל רצו לעשות מצוה קבועה לדורות יען ראו שהקב"ה ציוה למרע"ה מצות הבדלת ג' ערים למקלט ונמנו וגמרו לסייע בבנין משכן ד' שהוא קבוע לדורות. וזה יראה כוונת הכתוב כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציוה ד' לעשות ביד משה שהיא המצוה להבדיל ג' ערים שתהא קבועה לדורות גם הם רצו לזכות במצוה כזאת ומפני זה הביאו בני ישר' נדבה לד' באופן תכלית הכוונה כי מה שראו שעשה מרע"ה המה רצו לזכות כמוהו ולסיבה זאת הביאו הנדבה כי באותו פרק לא היה באפשרי לעשות מצוה קבועה לדורות זולת מלאכת המשכן

ובא"א פי' הגאון ה' חיד"א ז"ל כוונת הפסוק דרך פשט וראוי והגון לאומרו בעד הזוג נאה ויאה איש ואשה שזכו מאור עינינו השר אליאו בהיר הי"ו וזוגתו המקדשת סי' מזל טוב תמ"א. והוא בהקדים את הידוע דסתם איש או אשה אשר יעלה במחשבתם ליתן מתנה או הקדש או נדבה בהרהור הלב נודרים ליתן כו"ך אך בשעת המעשה נכה ל"ו ינכה ממה שהרהרו בלבבם לתת זהו בנוהג שבעולם לא יבצר שצריך שינכה ממה שחשב בלבו לתת בשעה שנתלהב לעשות איזה הקדש או נדבה ובזה משבת התורה לישראל שבאותו הדור שהיו מביאים לבנין המשכן כל אשר נדבו בלבבם בלתי מגרעת. וז"א כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר ציוה ד' לעשות ביד משה הכל כאשר לכל הביאו בני ישראל נדבה לד' ודפח"ח זיע"א

מעתה ניהדר אנפין להספד השר המנוח איש חיל רב פעלים עד דוד הגדיל לעשות חסד ואמת עם כל העניים והאביונים ובפרט עם הני שלוחי דידן היה מכבד אותם ומלבוש אותם ונדבתו עולה על כל גבירי עירו והוא על נדיבות יקום והיו יוצאים מאתו ופיהם מלא תהלות כעל כל גמולות ובלי ספק שכל מעשה הצדקה שעושים בנו ידידו השר המופלג אליאו בהיר הי"ו וזוגתו המקדשת המעטירה הגברת היקרה סי' מזל טוב תמ"א לקבוע ישי' ולבנות בית הכנסת וכל צדקות שעשו ואשר המה עושים הא ודאי היה בדעתו של הצדיק המרוחם ז"ל לעשותו ומידי הוא טעמא נתן ד' בלב כנו וכלתו הי"ו לעשות כל הצדקות הללו. וכמ"ש מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' תרכ"א וז"ל כתב הרוקח מה שפוסקים צדקה עבור המתים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פ' תצוה הכפורים אחת בשנה יכפר עליו וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה עבורו אלא ד' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים נותן צדקה ואם איש עני הוא אותו המת היה לבו בטוח אם היה לו היה נותן אז תועיל הצדקה וכו' ונותנים לכבוד המתים הצדיקים המליצים על צאצאיהם עכ"ל יעש"ב נמצא דאם היה חי היה הוא ז"ל עושה כל הצדקות וזה נר' לע"ד כוונת החכם שבחכמים שאמר בקהלת ז' טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו דלכאורה ויצו דוהרי היא יפירה היל"ל החי יתן אל לבו אבל עפ"י דברי הרוקח ז"ל יבא על נכון דמזהיר אותנו ללכת אל בית אבל ולספר צדקותיו שהיה עושה ועתה שמח באשר הוא סוף כל האדם ואינו יכול לעשות שום מצוה ושום צדקה עי"ז יתעורר האבל שהוא יורשו יחשוב איזה צדקות ואיזה מצוות מאח לעשות בעבורו וע"ז והחי בס'א הידועה דהיינו הנשאר בחיים יתן אל לבו לזכות נפש המת ודו"ק. והלואי יתלמדו כל השרים אשר חנן להם ד' עושר וכבוד יראו מעשה הצדקה אשר המה עושים איש ואשה שזכו ד' עליהם יחיו וכן יעשו. ויבינו וישכילו כי הבל העושר והכבוד הוא ממנו יתש"ל קרא כדכתי' (דברים ח') ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ד' אלד'יך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וכי כרוזא קרי בחיל כי הכל מאתו יתב'. ומה מאד אני תמיה במאי דאיתא במתני' דאבות פ"ג ר"א איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדור הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך דלכאורה קשה למה לא הביא מקרא מלא הנז'. ותו ק' אומרו וכן בדוד הוא או' וכו' היל"ל דכתי' כי ממך הכל וגו' אבל נר' לע"ד דהאמת עיקר הלימוד הוא מקרא ואמרת בלבבך וגו' הנז' ולא הוצרך להביאו רק הביא וכן בדוד הוא אומר ללמדנו דעת חכמה ומוסר כאשר ידוע דכל מס' אבות המה דברי מוסר. והענין בהקדים מ"ש בס' ערבי נחל בפ' נצבים שהמשיל מעשה הצדקה לאיש אחד שהביא פירות הרבה ונתנם ביד בנו אחר זה שאל האב מאת הבן שיתן לו מעט מהפירות שהביא לו אם הילד נבון וחכם תיכף נותן לו כי משכיל להבין שאביו הוא שהביא לו הפירות ועוד יביא לו כשישאל ממנו משא"כ אם הילד סכל ורע מזל אינו נותן לאביו מאומה עד שכועס עליו אביו ולוקח ממנו כל מה שהביא לו ומכהו מכה רבה ואינו מביא לו עוד פירות כן נמי דומה בדומה מעשה הצדקה שהקב"ה כב יכול הוא המשפיע העושר והכבוד וציוה לתת צדקה לעני ממה שחננו ד' וכמובן. והקשה הוא ז"ל דאין המשל דומה לנמשל דהתם הילד כבר זכה בפירות ובידו הם עכ"פ משא"כ האדם המצווה על הצדקה גם היד שנותן בה הצדקה אינו שליט בה כי אם הקב"ה כב יכול הוא שליט על ידו. ובזה פירש כוונת דהע"ה הכתובים האמורים בנדבת בית המקדש כשנגמרה הנדבה ויברך דוד את ד' וגו' לך ה' הגדולה וגו' ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל וגו' כי ממך הכל ומידך דיקא שהיא היד שאנו נותנים הצדקה היא ידך נמצא כי מידך נתנו לך יע"ש שהאריך ביותר רח'ב רח'ב וזה אמרתי כוונת התנא ר"א איש ברתותא להסביר לנו מוסר השכל אחר שאמר שאתה ושלך שלו שזה אינו צריך שום ראיה שהוא ידוע ולכן אמר וכן בדוד הוא או' כי ממך הכל "ומידך" דווקא נתנו לך וכמ"ש ה' ערבי נחל ז"ל וכמ"ש התנא "שאתה" דייקא ושלך שלו. ובדרך זו אלך לפרש כוונת הפסוק ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו. וחוץ מדרכינו אביעה אדברה מם שכבר כתו' בדרשותי שדרשתי מזה זמן רב מה דתמיה לי והוא דראיתי לה' שנות ימין ז"ל שהביא מ"ש במס' יומא דף כ"ו ע"א אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא או דאתי משבט לוי דכתי' יורו משפטיך ליעקב או דאתי משבט יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ע"כ. והקשה הגאון מהרש"א בח"א מההיא דאמרי' בפ' חלק ד' צ"ג ע"ב נאמר בדוד וד' עמו שהלכה כמותו ותי' שאני דוד שהיה מלך עכ"ל וע"ז הק' ה' שנות ימין שכשנאמר וד' עמו עדיין לא היה מלך וליכא למימר שמשעה שנמשח ע"י שמואל היה דינו כמלך שהרי אמרו בירוש'