איש אמונים רנב

וכדעת העיטור והרשב"א והר"ן אבל האמת דלא איפליגו רבוואתא אלא דיכול המלוה לטעון טענת השטאה וכלפי שמיא לא שייך השטאה ח"ו שאמר שובו בני' שובבי' איכא משובותיכם וא"כ חייב הקב"ה להחדר המשכון דהיינו שיולד צדיק אחר ולא ישאר הדור יתום והוי מגן וצנה ע"כ צרה שלא תבא ודבר אלד'ילו יקום לעולם. והקב"ה כיון דחפצו יתב' דלהוו צדיקים כדור להגן עליהם אתי על מדמ"ד דחייב להביא צדיק אחר מטעמא אחרינא דאיתא בנדרים דל"ה ע"ב אמרי' הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה ופי' הר"ן ז"ל בד"ה חוץ דטעמא דהני כיון שלא באו לכפרה אלא לאשתרויי לאכול בקדשי' אין צריכים דעת בעלים ע"ש. וא"כ בפטירת הצדיק דהוי לכפר על הדור לכ"ע צריך דעת בעלים. וא"כ הקב"ה היה צריך להודיעינו סיבת מיתת הצדיק אם נוטלו לכפרה קודם המיתה בכדי שבשעת המיתה ידעו ויהתפרו הבעלים. וכל שלא הודיענו הקב"ה קודם מיתתו ליכא דעת בעלים וחייב הקב"ה להחזיר צדיק אחר גברא בחריקיה וביני ביני שבים ישראל בתשובה כלימה במיתת הצדיק הראשון ונשאר הצדיק הב' להגן על הדור. ומעתה ז"א הלא תדעו הכונה שלא תתרשלו מלהספיד לצדיק כי לא ידעתם קודם המיתה ולא נתכפרו וצריך הקב"ה להחזיר לכם צדיק אחד שאף לממונכם שלא ידעתם שיזרח צדיק אחר מ"מ עד שיתגדל ההוא צדיק גמור צריכים לבכות על צדיק זה כי נפל היום "הזה" בישראל כי לפי שעה חסורי מחסרא. ור"ת הז"ה הודה זיוה הדרה אתד"ק ז"ל

ולפקע"ד נר' לפרשו בא"א אי ניחא קמי שמיא בדרך פשטי והוא בהק' מה שראיתי לאביו של הגאון מהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' חלקם בחיים שהביא מ"ש בספרי פ' וזאת הברכה ויבכו בנ"י את משה הרי אחד ויתמו ימי הרי שנים בכי אבל משה הרי ג' לבכי וא"כ ל' יום מה טיבם אלא מלמד שבכו אותו קודם למיתה ל' יום עכ"ל והק' הוא ז"ל דאיתא בירו' ע"פ ויהי לשבעת הימים ששמר הקב"ה על עולמו אבל שבעת ימים ופריך ומתאבלים קודם שימות המת אלא ב"ו אינו יודע אבל הקב"ה יודע הרי להדיא דאין מתאבלים קודם שימות המת והיכי בכו למשה רע"ה ל' יום קודם. והוא ז"ל תריץ יטי'ב עפ"י מאי דאיתא בכתו' פ' הנושא דההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי אמרי כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב. מוכח מזה דרחמים ותפי' ובכיה צריך לעשות על הצדיק קודם שימות וא"כ אפשר דמה שהיו בוכים על מרע"ה ל' יום קודם היינו דידעו שימות בן ק"ך והיו מתפללים שלא ימות באופן החיוב מוטל על ישראל כשרואים הצדיק שהכביד עליו חוליו חייבים להתפלל ולבקש רחמים עליו כאשר עשינו למוה"ר שאנו עסוקים בהספדו סליחות ותהלים ותקון כרת ובעוה"ר עליונים נצחו את רבי. ואולם אם נהרג איזה אדם כאשר בעוה"ר אירע לחתנו ח' נסימאג'י שהיה בחור ויצא מפעה"ק בריא עדיף ונהרג בלילה בזה כיון שלא היה ידיעה לשום אדם מהיכא תיתי להתפלל עליו ועתה זה היה מקונן דהע"ה על אבנר דאם היה מת מחמת חולי היה אופן להתפלל עליו אבל כיון שנהרג לא הים באפשרי להתפלל. וז"א הלא תדעו הכונה לא נודע לאדם שימות להתפלל שהרי היום הזה נפל מת ולזה דקדק בדבריו לומר כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל ודו"ק

כללא דמלתא חיובא רמיא עלינו להספיד לצדיק ובפרט גדול הדור אין לנו תמורתו וכדאיתא במד"ר פ' מקץ אמר ריש לקיש חכם שמת אין לנו תמורתו השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו. וה' נזה"ק הק' על המאמר הזה דמה שייכות לק"ו הזה לעורר הבכי. והוא ז"ל תריץ יטי'ב והוא דידוע דה' מאמרים סותרים זה את זה דבמקום אחד או' דמיתת הצדיק היא לכפרה ובמקום אחר אומר דהוי מפני הרעה העתידה. אמור מעתה דמי שאינו בוכה על פטירת הצדיק יש לו מקום פטור מאחר דספיקא הוי אי הוי לכפרה וצריך לבכות או הוי מפני הרעה העתידה ואין צריך לבכות. רק כשהוא חכם גדול אזי אין פוטר אותו דעכ"פ חלק חכמתו נעדר ממנו ובזה ליכא שום ספק. מעתה זהו כונת המדר' חכם שמת אין לנו תמורתו ובודאי צריך לבכותו ולהספידו מפני חלק חכמתו שהוא ודאי שנאבד ממנו. וע"ז הביא הק"ו השבטים מצאו מציאה והיה ספק שמא יבא אליהם רעה שיתעולל עליהם או באמת שכח אותה הממונה של יוסף הצדיק ע"ה ולא תאונה אליהם רעה ועכ"ז ויצאו לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבידה ודאית שחסר ממנו חלק חכמתו עאכ"ו. ובזה פי' עט"ר מו"ר בעה"מ בני בנימין ז"ל כו' המאמר כל המתפצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו דאיך הוא מדה כנגד מדה. ואולם עפי"ה הנה נכון ונקדים עוד מאי דאיתא במס' נדה ד' ס"א ע"ב ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי אבל עושה ממנו תכריכין למת ע"כ. והכונה דגבי מת ליכא איסור דכלאים. והתוס' שם בד"ה אבל עושה וכו' הק' וז"ל וא"ת איך עתה אנו נוהגין להסיר הציצית מטליתות המתים והרי במתי מדבר מצינו שהיה להם כדאיתא בפ' הספינה ותי' וז"ל מיהו ל"ק שבכל ט"ב היו נכנסים לקבריהם חיים ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים כדאיתא באיכה רבתי עכ"ל הצריך וה' זרע יצחק בפ' ויחי הק' ע"ד התוס' הללו וז"ל נר' מדבריהם דמפני שהיו נכנסים לקבריהם חיים היה להם דין חיים ממש וחייבי' בציצית ואמטו"ל הי' להם ציצית וק' דסוף סוף הוו עבדי איסורא דהרי הציצית שלהם היה כלאים ומדברי המדר' משמע שהיו ישנים בקבריהם בלילה וכסות לילה פטורה מן הציצית ואיך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה ובשלמא לפי הס"ד של התוס' דמשעה שהיו נכנסים היו נחשבים כמתים ניחא דבמתים חפשי וליכא איסור כלאים אבל לתירוצם שהיה להם דין חיים איך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה. ועט"ר מו"ר ז"ל הק' עליו דגם לפי הס"ד של התוס' היכי ניחא ליה להרב ז"ל מאחר שהיה ספק שמא ימות או לא ואפשר שיהיה בחיים והרי קי"ל הגוסס והיוצא ליהרג הרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"י שרוב גוססים למיתה וא"כ קושיתו אלימא אף לפי הס"ד של התוס' והוא ז"ל מפרק לה דיש לחלק בין גוסס למתי מדבר אף שהיו חיים ובריאים כיון שנכנסים לקבריהם היו מתיאשים מן החיים והיו מניחים את הודאי שהיו חיים ונוטלים את הספק דשמא ימותו אבל הגוסס כיון דאיכא מיעוטא דניצולו לא היו מתייאשים מן החיים ומשו"ה הוי כחי לכל דבריו אמור מעתה דהמתעצל בהספדו של חכם הא ודאי דטעמו משום דמסתפק שמא מיתתו מפני הרעה העתידה ב"מ ומניח את הודאי דאבדנו חלק חכמתו בודאי ולאיש כזה ראוי לעונשו כמתי מדבר שהיו נקברים בחייהם שהיו נוטלים את הספק שמא ימותו ומניים את הודאי שהם חיים וקיימים ודו"ק וש"י

אשר עפ"י דברי ה' נזה"ק ז"ל דהשבטים חששו על הספק ויצא לבם ויחרדו פירשתי בעניותי כו' יהודה כשבא יוסף אל אחיו ואמרו כולם לכו ונהרגהו וגו'