איש אמונים רמד

עד שנשבע לו ומי איכא ספקא שלא יקיים מה שהבטיחו ח"ו

אמנם נלפקע"ד בהקדים מאי דאיתא בבתרא דף קמ"ט איסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ובי רב הוה א' רבא היכי נקנינהו ר' מרי לנכסי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת ש"מ כל דליתיה בירושה ליתיה במתנה אדהכי נפק אודיתא מבי איסור ואיקפד רבא ע"כ יעש"ב

והקשו התוס' יש תימה למה לא קיים רבא את דבריו דהא קי"ל מלד"ה ור"י תי' דלא אמרינן מלד"ה אלא באומר לו פה אל פה. ומוהרימ"ט ז"ל בח"א סימן כ"ג הכריח דהא דאמרינן מלד"ה הוא כשמצוה ליורשים עצמם פה אל פה והכריע כן מההיא דגטי' די"ד במחלוקת ר"א ורבנן אי דברי ש"מ נקנין באמירה דלדעת ר"א אינן נקנין ולד' רבנן נקנין ואמרו חכמים לר"א והא מעשה באמם של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי וקיימו חכמים את דבריה ולכאו' ק' מה הכריעו חכמים מההוא עובדא דדברי ש"מ נקנין באמירה דילמא דמה שקיימו דבריה הוא משום מלד"ה אלא ודאי דלא אמרי מלד"ה אלא במצוה ליורשים עצמם ואמם של בני רוכל לא ציותה ליורשים עצמם ואפי"ה קיימו את דבריה ודאי דטעמא משום דדברי ש"מ נקנין באמירה

והרשב"א ז"ל בסי' שס"ט כתב דאפילו אם אינו מצוה ליורשים עצמם איכא משום מלד"ה ולא כפייה אלא אם ירצו יקיימו ואם הוא ירא שמים יקיים דברי המת

והרא"ה ז"ל כתב דאם ציוה למי שבידו היכולת אם שאינו מהיורשים מלד"ה

מעתה נבא לבאר כוונת הפסוקי' ונקדי' מ"ש המפר' על פסו' ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח אח שני בניו עמו שיוסף הוליך את בניו שיקחו חלקו בבכורה ובירושה והראיה דבדגלים ובנשיאים לא הוזכר שם יוסף כ"א בניו מנשה ואפרים

ועוד נקדים מה שתירגם אונקלוס כי התחת אלדי'ם אני ארי דחלא דה' אנא כתרגומו

והוא דיעקב אע"ה בתחי' עלה על דעתו שודאי יוסף יקיים את דבריו משום מלד"ה כיון שציוה לו פה אל פה וכתירו' ר"י וז"א ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו דייקא וצוה לו שיוליכהו לא"י לקוברו אמנם יוסף כימה דעתו לס' מהרימ"ט דכיון שאינו מצוה ליורשי' עצמם ליכא מלד"ה והוא שאינו יורש את אביו ליכא חייוב' ולזה דייק בלשניה וא' "אנכי" שאני ירא שמים "אעשה" דייקא ברצוני כדבריך משום מלד"ה ולא זולת

ולזה יעקב אע"ה כאשר שמע דאיכא ספיקא שמא לא יתחייב תכף השביעו שיקיים דברו ואחר שנשבע לו הודיעו שכיון שהוא מלך ויש בידו יכולת לקיים דבריו חייב וכמ"ש הרא"ה ולזה וישתחו ישראל על ראש המטה להודיעו ברמז שחייב לקיים דבריו ודו"ק

נקיטינן דיעקב אע"ה בחיר שבאבות נצטער צער גדול עד שנשבע לו יוסף שיקברהו בא"י ואנן איך לא נבכה ולא נספיד מספד מר ובפרט דאם היה נקבר בא"י היה לנו מגן וצינה אף בפטירתו וכמו שמצינו ליעקב אע"ה דכתיב ביה ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים וגו'

והרב יד יוסף דקדק מאי או' אבל כבד זה למצרים וכי למצרים דוקא היה האבל. והוא ז"ל תירץ יטי'ב עפ"י מ"ש במציעא ר"א בר"ש כ"ב שנים שיק בעליתיה ואחא ר"ש ואתחזי להו בחלמא ואמר להו פרידה אחת יש לי בניכם ואין אתם רוצים להביאו אצלי אזלו רבנן לאתעסוקי ביה לא שבקו לון בני מתא דכל אותם שנים שהיה ר"א בר"ש שם לא באה להם חיה רעה באופן שהצדיק הוא מגן וצנה לאנשי עירו אף לאחרי מותו וז"א וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה "למצרים" דייקא שלא נקבר שם ופנה הודה פנה זיוה מהמצריים אבל לגבי הכנענים היה שמחה שמוליכים אותו לקוברו בשירם ע"כ

אשר עפ"י זה נלפקע"ד כונת הנביא ירמיה שמקונן סלה כל אבירי ה' בקרבי קרא עלי מועד וגו' על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב דהכו' דכשהצדיק נסתלק בעירו יש לנו לבכות על סילוקו שאבדנו אותו אבל יש לנו נחמה שנקבר אצלינו ויהיה מגן וצנה וז"א סלה כל "אבירי ה' בקרבי" וגו' על אלה אני בוכיה דוקא מפני שהוא בקרבי ויגן עלינו אבל עיני עיני יורדה מים היכא שלא זכינו שיקבר אצלינו וז"א כי רחק ממני מנחם משיב נפשי מפני כי היו בני שוממים כי גבר אויב ולית מאן דינין עלן

ובאופן אחר ראיתי להר' החסיד ה' שארית יעקב בפ' קרח שפי' כונת הכתובים הנז' בהקדי' מאי דאיתא בשבת א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה כולה אית דאמרי דמית גדול ואית דאמרי דמית קטן והר"מ במז"ל בה' אבל סוף פ' י"ד כ' וז"ל ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה ולא חילק בין מת גדול למת קטן ותי' משם ה' הגדול מוהרח"א דשמע משם מהר"א צמח ז"ל דהר"מ מפרש אמרי לה דמית גדול היינו גדול בערך אנשי החבורה כל הגדול מחבירו עד הגדול שלפני הקטן שבכולם נקרא גדול וצריך לדאג אבל בקטן שבכולם אין צריך לדאג ומ"ד דמת קטן היינו קטן לערך הקודמי' אליו קטן יקרא אף שהוא סמוך לגדול שבכולם אבל ל לגדול שבכולם אין צריך לדאג

ולפקע"ד אחר נשיקת עפרות זהב לו לא יכולתי להולמו דאיך אפשר להליץ בעד הר"מ במז"ל דכשמת גדול שבכולם לא ידאנו הפך הסברא והשכל מחייב דבגדול שבכולם צריך לדאג ביותר. ותו ק' דזיל בתר טעמא דבגדול בינוני כתב דידאגו כולם והטעם דלגבי הקטנים ממנו יאמרו כיון שהתחיל בגדול צריך לידאג שמא יפגע בהם מדת הדין על הסדר והגדולים ממנו ידאגו שמא בקלקלה התחילה מן הקטן ועל זה צריכים לידאג שמא יפגע בהם מדה"ד

אמור מעתה כ"ש וק"ו כשמת הגדול שבכולם דצריכי' לדאג כולם דחייבים לדאג דשמא פגעה מדת הדין על הסדר ובגדול החל ב"מ ולמה לא ידאגו. ותו ק' דכפי"ז על הקטן שבכלם אין צריך לדאג וסוף סוף היאך נתקן פסק הר"ם דפסק סתם אחד מן החבורה שמת דמשמע בין גדול ובין קטן ולפע"ד לא מצאתי ידי ורגלי בישוב זה

ומה שנר' לפקע"ד בפלוגתא דהני תרי איכא דאמרי הוא דהאיכא דאמרי ראשון לא חשש להא דבקלקלה מתחילים מן הקטן אלא היכא דמת הגדול דוקא צריך לדאג שמא ב"מ יהיה על הסדר אבל כשאינו גדול שבכולם אין צריך לדאג והאיכא דאמרי הב' פליג עליה דגם איכא למיחש להא דבקלקלה מתחילים מן הקטן ומ"מ אויל ומודה לחששה ראשונה שמא התחיל לפגוע מדה"ד על הסדר ובכן ממ"נ צריך לדאג אם מת