איש אמונים רמא

היה יאושע בוכה ומתאבל עליו אמר לו הקב"ה וכו' והלא לי מת וכו' דלכאורה קשה אם הדברים כפשוטן באותה שעה שמת מרע"ה והיה בוכה יאושע מה זו שאלה של הקב"ה מפני מה אתה בוכה והלא כך הוא הדין שלשה לבכי חיובא רמיא לבכות ותו קשה או' היה יאושע בוכה ומתאבל עליו דודאי דהוא עליו כנראה דמלבד הבכי החיובי עוד היה בוכה ולנו לדעת מה היתה כוונתו. ותו קשה אומרו וכי לך לבדך וכו' מה תנחומין יהיה ליאושע בזה דגם לגבי דידיה כב יכול אבל לפניו אדרבה מוסיף יגון ובכי נהרות ותו קשה או' ולא עוד אלא שהוא מזומן לחיי העולם הבא פשיטא דאם משה רבינו עליו השלום לא יהי' מזומן חס ושלום לחיי העוה"ב ומי הוא יזכה לחיי העוה"ב

אמנם על פי האמור ניחא ונקדים עוד מ"ש במסכת סוטה ויהי שם עם ה' מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש

מעתה נבא אל הביאור דיאושע היה הובטח שמשה רבינו ע"ה ישאר חי וקיים לעולם כדין עבד הנרצע ולא יצא חפשי כלל ולכן בשעה שמת וראה שלא רצה הקב"ה לרצוע אותו היה בוכה ומתאבל עליו דייקא שיצא לחפשי מן המצות והבין בדעתו שלא היה אוהבו הקדוש ברוך הוא ולזה לא רצה לרצוע אותו ולזה אמר לו הקב"ה מפני מה אתה בוכה הבכי החצוני שאתה חושב בדעתך שאתה אוהבו לבדך והלא לי מת דמיום שמת וכו' הכוונה אם לא היה חפשי והיה עבד עולם ב למי היה עובד לי היה עובד

נמצא דלי חסר עבודתו וצדקתו ואיך אפשר שאיני אוהבו אלא כך היא המדה דסוף האדם למות ולא עוד אלא שמזומן לחיי העוה"ב ומה כאן עומד ומשמש אף שם ולא יצא חפשי ח"ו

עוד מצאנו ראינו שחיובא רמיא עלינו לקרוע על שמועה רעה כזאת שהיא קרובה שנסתלק רב וגדול בישראל ודאי דמלבד ההספד חייבים לקרוע עליו וכדאיתא במסכת שבת ד' ק"ה במתני' דקתני הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורים. ומקשו בגמ' מברייתא דקתני הקורע על מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה ומשני בגמ' דמתני' איירי בהנך דלאו בני אבילות נינהו. ומקשו כגמ' ואי חכם הוא חייב לקרוע דתנן חכם שמת הכל קורעין עליו וכו' ומשני דלאו חכם הוא ומקשו בגמ' ואי אדם כשר הוא חייב לקרוע דתני מפני מה בניו ובנותיו של אדם בוכי' כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר. כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה על אדם כשר. ומשני לא צריכא דלאו אדם כשר הוא. ומקשו בגמ' ואי קאי בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף. ומשני לא צריכא דלא קאי בשעת יציאת נשמה עכ"ל. וסוגיא זו הובאה במס' מ"ק דף כ"ה ע"א בצורתה יעש"ב

והנה הרואה יראה מדמקשי הש"ס מההיא שכל הבוכה על אדם כשר וכו' ולא משני ליה דבכיה לחוד וקריעה לחוד משמע דבכיה ואבילות וקריעה אחת היא זה נראה ברור. וכן כתב הריטב"א זלה"ה בשי' כת"י דשבת דאף דלא נזכר בברייתא קריעה משמע ליה להש"ס דאף קריעה בכלל שהיא חימום לאבילות ואחר הביא משם רבו ז"ל דאין חיוב קריעה על אדם כשר דלא הוזכר בשום מקום אלא בכיה ואבילות ואי בעי לקרוע שפיר עבד עכ"ל

ומור"ם זלה"ה הביא סברא זו משם הגהות מיימו' דאין חייב לקרוע על אדם כשר אם אינו עומד שם בשעת יציאת נשמה יע"ש

והרב קול יעקב שאול זלה"ה הביא דברי פסקי תוס' שכתבו במס' מ"ק וז"ל צ"ע באדם כשר או עומד בשעת יציאת נשמה אי חייבים לקרוע עליהם עכ"ל. והקשה הוא ז"ל דבמס' מציעא דף ל"ג איתא התם אמר עולה תלמידי חכמי' שבבבל קורעין זה על זה ועומדים זה מזה אף על פי שהאחד גדול מחבירו והקשו שם בתוס' וא"ת מאי רבותייהו דתלמידי חכמים שבבבל הא אמרי' בשבת דחייב לקרוע על אדם כשר אפי' אינו עומד בשעת יציאת נשמה ותירצו וכו'

הרי דפשיטא להו דאיכא חיוב קריעה על אדם כשר והניח הדבר בצ"ע

ולפקע"ד אמינא דאי מהא לא אירייא דאפשר לתרץ דנהי דפשיטא להו בדעת הש"ס דחייב לקרוע על אדם כשר ברם לענין דינא כתבו דצ"ע. וכמו שמצאנו לרבו של הריטב"א זלה"ה דכתב דאין חיוב לקרוע כי אם בשעת יציאת נשמה. וכמו שכתב מור"ם ז"ל הבאתי דבריו לעיל

ברם הא קשייא במה שכתבו צ"ע במי שעומד בשעת יציאת נשמה באדם כשר אי חייב ליקרוע. בזה תמ'ה תמ'ה יקרא דהרי הברייתא מתני להדייא דחייב ליקרוע העומד בשעת יציאת נשמה וסתמא מא קתני בין שהוא אדם כשר ובין שאינו אדם כשר

והכי כתבו התוספו' עצמם במסכת שבת בד"ה דתניא וכו' וז"ל ומשמע ליה להש"ס דמיירי אפילו אינו אדם כשר חייב לקרוע אי קאי בשעת יציאת נשמה יע"ש

ובפסקי תוספו' דשבת כתבו להדייא וז"ל יש לקרוע על אדם כשר ועל המת כשעומד בשעת יציאת נשמה הרי דסתרי אהדדי וזה ודאי צע"ר

איך שיהיה המורם מכל האמור הוא דחייוב קריעה על כל אדם הוא בעומד בשעת יציאת נשמה. ובאדם כשר במחלוקת הוא שנוי

והרב שנות חיים ז"ל הביא משם הרב משפט צדק ז"ל דיצא לתרץ קושית התוס' דמציעא הנז' דהא דאמרו דבאדם כשר חייב לקרוע הוא בין מיתה לקבורה ותלמידי חכמים שבבבל היו קורעין אפילו אחר קבורה נמצא דבאדם כשר נחתינן דרגא דאחר קבורה אליבא דכולי עלמא אין חיוב קריעה ולחכם אפילו ביום שמועה חייב לקרוע האמנם אם היא שמועה קרובה. וכן כתב מרן הב"י ז"ל בסי' שמ"ה יע"ש

אשר על פי זה נראה לפקע"ד כוונת הכתובים האמורים בשמואל א' סי' ד' וכ"ת וירץ איש בנימן מהמערכה ויבא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו ויבא והנה עלי יושב על הכסא והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר וישמע עלי את קול הצעקה ויאמר מה קול ההמון הזה והאיש מהר ויבא ויגד לעלי ויאמר האיש אל עלי אנכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום ויאמר מה היה הדבר בני ויאמר המבשר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וארון האלקי'ם נלקח ע"כ

והדקדוקים רבו א' מאי נ"מ היו מדיו קרועים או לא שנית קשה אומרו והאיש בא להגיד בעיר ותזעק כל העיר ממה נפשך אם כבר סיפר להם דבר הזה ליה למימר ויגד בעיר ואם לא סיפר מאומה למה ותזעק כל העיר ותו ק' כששאל עלי מה קול ההמון הזה ואמר והאיש מהר ויבא ויגד לעלי נמצא דכבר הגיד לו ואחר כך התחיל לדבר אנכי הבא מן המערכה ואם כן קשה מאי ויגד דאמר בתחי' ותו קשה כפל הלשון אנכי הבא מן המערכה ואני נסתי מן המערכה דנראה באמת שהוא כפול. ותו ק' אומרו