איש אמונים רלה

את ר' סימון עאכ"ו. דלכאו' ק' מה שייכות יש לק"ו זה לעורר הבכי. והוא ז"ל תריץ יטי'ב והוא דידוע דיש שני מאמרים סותרים זא"ז במקום אחד דמיתת הצדיק היא לכפרה ובמקום אחר אמרו דמיתת הצדיק היא מפני הרעה העתידה לבא ב"מ. נמצא דמי שחושב דמיתת הצדיק היתה לכפרה אם אינו בוכה ומספיד לית לן בה מאחר דספיקא הוי. אמנם אם הצדיק הוא חכם ודאי חייב לבכות שאבדנו חלק חכמתו. ומעתה זהו כונת המדר' חכם שמת אין לנו תמורתו שאבדנו חלק חכמתו שהוא ודאי אבידה. ואל יטעה לב האדם לומר שמא מתתו היתה לכפרה ואין צריך שום בכי והספד. לז"א הק"ו ומה השבטים מצאו מציאה והיה ספק שמא יבא אליהם רעה שהיא להתעולל עליהם אפי"ה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון שהיא אבידה ודאית חלק חכמתו עאכ"ו. נקוט מהא דמי שאינו מספיד את החכם הוא מניח את הודאי ונוטל את הספק דומיא דמתי מדבר שהיו מניחים את הודאי ונוטלים את הספק שמא ימותו והיו נחשבים כמתים ממש וכאמו"ל. וא"כ לאיש כזה ראוי לקוברו "בחייו" דייקא כמתי מדבר מאחר שנתעצל בהספדו ש"ץ והניח את הודאי ונטל את הספק עכ"ל ודפח"ח

וכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מיטת אבנר וישא את קולו ויקונן עליו וכה אמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו כנפול לפני בני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו. ואח"כ חזר ויקונן עליו פעם אחרת ויאמר דוד אל עבדיו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל ואנכי היום רך ומשוח מלך ובני צרויה קשים ממני ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו ע"כ. והדקדוקי' בהני קראי רבו. א' ק' אומרו הכמות נבל וגו'. ורד"ק פי' הכמות נבל שהיה שפל וחלוש ימות אבנר שהיה גבור שר הצבא. ולכאו' מה כיון באלו הדברים אם מת כאיש שפל או כגבור ואיש מלחמה ומה הפרש יש בין מיתת החלוש למיתת הגבור. ותו ק' אומרו ידיך לא אסורות ורגלך לא לנחושתים הוגשו. ופי' רד"ק ז"ל היה לך להכותו את יואב וכי ידיך היו אסורות מלהכותו ורגליך וגו' פי' רד"ק ז"ל ולפחות היה לך לברוח. והדבר ק' וכי להתרעם עליו בא היאך הומת הרי כבר מת ומה תועלת אם יתרעם עליו ומעולם לא שמענו קינה כזאת ותו ק' אומרו כנפול לפני בני עולה נפלת מי הפילו והיכן נפל שמדמה מיתת אבנר לנפילה. ותו ק' אומרו ויוסיפו כל העם לבכות עליו מה שמעו שהוסיפו לבכות ותו ק' אומרו עליו דגר' שפת יתר ודאי דעל אבנר היא הבכיה. ותו ק' דמאחר שכבר גמר הקינה וכבר אכל לחם וכיוצא חזר לקונן עם עבדיו באומרו הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל מה חדית להו ולמה עם עבדיו דוקא ולא אל כל העם. ותו ק' קשר הדברים שאח"כ ואנכי היום רך ומשוח מלך מה כיון בדבריו אלו וסיים בדבריו ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו וכי צריכה למי' פשיטא דהקב"ה משלם לאיש כמעשהו

אמנם נר' לפקע"ד עפ"י מה שפירשתי בעניותי מקראי קדש האמורי' בתהלים וכ"ת אלקים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה ראש מסיבי עמל שפתימו יבסמו ימוטו עליהם גחלים באש יפילם במהמורות בל יקומו איש לשון בל יכון בארץ איש חמס רע יצודנו למדחפות ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ע"כ. ובאמת כי מקראות הללו אומרים דרשוני וחיו כי הדקדוקים רבו. תחיל' וראש אלקים ה' עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק לא ידענו מה כיוון בזה באיזו מלחמה הוא אומר ומלתא דפשיטא דבלתי עזר הקב"ה יתש"ל לא היה מנצח במלחמה. ואני עני אמרתי בעניי פשט הכתוב עפ"י מ"ש הרב גאון עוזינו הר' חיד"א ז"ל דכל המזמור הזה מדבר כנגד היצה"ר וזה יהיה פשט הכתוב כדאמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה חבלין. וגם אמרו אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומעתה ז"א אלקים ה' עוז שהיא התורה היא היתה ישועתי שע"י עסק התורה עזרתני וסכותה לראשי ביום מלחמת היצה"ר אמנם סמיכות הכתובים שאח"כ לא ידענא מאי קאמר אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה ופי' רד"ק זממו מחשבתו כמו ועשיתם לו כאשר זמם שרוצה להציל עצמו. ולנו לדעת מה היא טענת הרשע ואם היא כדין. ותו ק' אומרו ראש מסיבי עמל שפתימו יכסמו דנר' הדברים הללו היא סחירה ראשונה לטענת היצה"ר. ולנו לדעת מאי קאמר דעמל שפתימו היא סותרת מחשבתו. ותו ק' שהתחיל אח"כ לקללם בב' אופנים ימוטו עליהם גחלים באש יפילם ולכאו' ק' היינו הך והך היינו מה הפרש יש כשיבואו עליהם הגחלים או כשיפילם באש הכל הוא שריפה. ותו ק' אומרו כמהמורות בל יקומו נר' דאם היה אדם אחר היה קם ולזה מתפלל שהרשעים שיפלו שם בל יקומו. ולנו לדעת מה כיון בזה. ותו ק' אומרו יצודנו למדחפות. ותו ק' ידעתי כי יעשה ה' דין עני מה הפרש בין עני לעשיר. ותו ק' או' אך צדיקים יודו לשמך מה היא ההודאה ואח"כ ישבו ישרים את פניך והא פשיטא ומאי חדית לן דהע"ה

אמנם נר' לפקע"ד שיובנו. והן קדם יש לחקור דנשמת האדם היא שלוחה מאתו יתב' מתחת כסא הכבוד בגוף האדם לעבוד עבודתו יתש"ל. וכאשר באה בשליחותו יתב' אל גוף האדם והנה מצאה שם היצה"ר לפתח חטאת רובץ והחומר העכור ההולך אחר תאות הגופניות מוסיף ואזיל עד יגדל הנער ויבא לכלל שנים ויבין חקי האלקים ותורותיו ביני ביני הנשמה היא שבויה ביד החומר הגשמי וכבר נעשה לו טבע ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא. ולכאו' נר' דהקב"ה חייב לפדות הנשמה מן השבי ולטהרה מן היצה"ר. וכמו שכן פ' מהר"מ ז"ל הובאו דבריו בהמרדכי פ' הפועלים וז"ל האב ששלח את בנו למקום אחד ונשבה האב חייב לפדותו דהבן גופו שאול אצל אביו וחייב באונסיו יעש"ב. הרי דכיון שהבן הלך בשליחות אביו בחינם חייב אביו לפדותו כדין שואל וה"ה נמי אנן. בדידן העובדים את ה' ע"מ שלא לקבל פרס דחייב הקב"ה לפדותינו מבאר שחת

ברם אשכחנא לה פתרי מלבד דשאלה בגוף האדם לא שייכא לד' הרא"ש ז"ל והרמ"ה ז"ל ונמצא דבמחלוקת הוא שנוי עוד בה דבשליח עצמו מצאתי ראיתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' ן' ששאלו ממנו וז"ל מי שהגיע לו נזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו עלילה והפסידוהו ממון אם על המשלח לשלם לו נזקו תשו' אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא למי שפשע הוא עצמו בשמירת ממונו אבל בכאן שהוזק השליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכ"ש אם השליח בשכר וכו' וכדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשי' שעל שכרו עלה בכתל ונתלה באילן ולפעמים שיפול וימות וכו' ואלו דברים פשוטים הם עכ"ל נמצא דהרשב"א ז"ל פליג על מהר"מ ז"ל שאין על המשלח שום חיוב: