איש אמונים רלד

ובאופן אחר פירשתי בעניותי כו' הכתו' ע"ז היה דוה לבנו וגו' דנקט לשון עבר. ובהקדי' פה שפסק מרן בש"ע סי' ק"ח הבא לגבות חובו מן היורשים אם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקוים אם כתו' בו נאמנות עליו ועב"כ גובה בלא שבועה ואם אין בו נאמנות לא גבי דטענינן ליורש שמא פרע ואפי' אם תפס חייב לישבע. וכתב הרב הכנה"ג בהגה"ט אות ל' וז"ל הא דלא מהניא ליה תפיסה ה"ד אם תפס משלהם אבל אם אם היה החוב על המשכון גובה בלא שבועה וכו' ונ"ל דה"ד כדי שיווי המשכון אבל אם החוב יתר על המשכון צריך לישבע על השאר ובמרדכי כ' דאינו חייב לישבע וכו' יעש"ב. וה' מהר"מ גאלאנטי ז"ל תמה על ה' הכנה"ג דכתב דין זה דאי החוב יתר על המשכון דצריך לישבע מסברא דנפשיה ואשתמיטיתי' דהיא תשו' הריב"ש ז"ל בסי' ע"ח. והאמת דהיא אתמהה על הר' הכנה"ג ז"ל

ברם אחרי המחי"ר מעצמותיו הק' נלע"ד דלא נעלם מה' הכנה"ג ח"ו תשו' הריב"ש הנז' דהכי כתב הוא ז"ל כמו שנתבאר בסי' זה ס' כ"ג בב"י וכו' והרואה יראה דה' ב"י ז"ל הביא תשו' הריב"ש הנז' וכ' שכן דעת הרמז"ל והביא ראיה מההיא דאיתא בפ' אעפ"י יחד לה ארעא אחד מצרא גובה בלא שבועה אף היותר מכתובתה יעש"ב. הרי דהזכירה ברמז הרומז ולא נעלם ממנו ח"ו אלא שכת' בלשונו ולי נר' וכו' כונתו רצויה שהסכימה דעתו לס' הריב"ש וכס' הב"י ז"ל לאפוקי מס' המרדכי ז"ל. נקטינן דבמחלוקת הוא שנוי לדברי הריב"ש ודעימיה ס"ל דמה שכנגד המשכון נוטל בלא שבועה והשאר צריך לישבע ולד' המרדכי ודעימיה גובה הכל בלא שבועה

אשר עפי"ז פי' הרב מהרמ"ג ז"ל כו' המדר' וז"ל וממקדשי תחלו ר' איבו ור' יאודה בר סימון ר' איבו אמר הכי אמר הקב"ה יחרב בהמ"ק ואל תגע יד בצדיקים ור"י בר סימון אמר הכי אמר הקב"ה הוא והם אין בהם כדי שטר עכ"ל. ולנו לדעת במאי פליגי ר"א וריב"ס. אמנם עפי"ה ניחא. ובהקדים את הידו' דלמה נקרא משכן שעתיד להתמשכן בשביל עונותיהם של ישראל. אמור מעתה דבהא פליגי יען דחרבן ביהמ"ק לא היה כדי ליפרע עונותיהם של ישראל ר' איבו ס"ל כד' הריב"ש ודעימיה דאינו גובה אלא כנגד המשכון שבידו דוקא ולז"א יחרב ביהמ"ק ואל תגע יד בצדיקים ליפרע שארית החוב. וריב"ס ס"ל כס' המרדכי ודעימיה דגובה הכל אף היתר על המשכון לז"א הוא והם אין בהם כדי שטר דהכונה דיכול לגבות אף היתר על המשכון מן הצדיקים עכ"ל וש"י. ברם לא פורש במדר' דהקב"ה בא לגבות החוב מהיורשי'

מעתה זה נלע"ד כו' המקונן דבתחילת דבריו כבר הציע בהנחה סוברת דהקב"ה בא לגבות חובו מן היורשים ולז"א אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ולזה מתמיה על פטי' הצדיקים וז"א זקנים משער שבתו וגו' דהיינו הצדיקים אחר שכבר נפלה עט"ר דהיינו חרבן בהמ"ק וזהו תימה דתפס הקב"ה ס' המרדכי דגובה הכל זה פלא. דבשלמא חרבן בהמ"ק מעיקרא כשנבנה אדעתא דהכי היה להתמשכן וכבר היה בלבנו משעה ראשונה שעתיד ליחרב בעונותינו אבל על פטי' הצדיקים לא היה בדעתינו כלל מאחר דקי"ל כס' הריב"ס ודעימיה. וז"א ע"ז דהיינו חרבן הבית היוה "דוה" לבנו הכונה כבר ידענו דעתיד להתמשכן אבל על אלה דהיינו פטירת הצדיקים חשכו עינינו בהלכה דאיפכא קי"ל כנז"ל ודו"ק

נקוט מהא דחיובא רמיא עלינו לספוד לצר'ה הספד מר כתנים וכמ"ש רז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. וכל המפרשי' אחזו צער במאמר זה ופירשו כל א' לפי דרכו דרך הקדש. ואני בעניי נלע"ד לפרשו דרך פשט והו' בהקדים פלוגתא דאמוראי הידוע. חד אמר למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת. וחד אמר למה נסמכה מיתת אהרן לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת הצדיקים מכפרת

ולנו לדעת במאי פליגי אי ילפינן מסמיכות מיתת אהרן או מסמיכות מיתת מרים. והמפר' ז"ל פירשו דבהא פליגי דר' אמי סבר דמיתת הצדיק היא מסוגלת לכפרת עונות אף דלא יבכו ולא יספידוהו ולזה יליף מסמיכות מיתת מרים שלא מצינו שעשו לה שום הספד. ואידך סבר דמיתת הצדיק אינה מכפרת כי אם דוקא ע"י רוב הבכי וההספד ולהכי יליף מסמיכות מיתת אהרן דמצינו שבכו אותו ישראל שלשים יום עו"ן את הידוע דבנהרג לכ"ע הריגתו הוי לכפרה וכדמשמע במס' סנהדרין וכן כתבו כל המפ' ז"ל. מעתה זה נר' לע"ד כו' המאמר כל המתעצל בהספדו של חכם ובהכרח דטעם העצלות הוא דס"ל כמ"ד דמיתת הצדיק היא מסוגלת לכפרה בלי הספד ובכי. וא"כ לאיש כזה ראוי להרגו בחייו שלא ימות על מטתו כדי שתהא הריגתו לכפרה אף בלי הספד לכ"ע ודו"ק

ועט"ר מו"ר א"א העזרי גדול מרדכי זצוק"ל היה מפרש כו' המאמר הזה פי' נאה ומתקבל ובהקדים מה דאיתא בש"ס נדה ד' ס"א ע"ב ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי אבל עושה ממנו תכריכין למת וכו' יע"ש. והק' בתוס' בד"ה אבל עושה וכו' וא"ת ועכשיו איך אנו נוהגים להסיר הציצית מטלתות המתים והרי מצינו במתי מדבר שהיה להם ציצית כדאיתא בפ' המוכר את הספינה ותי' וז"ל מיהו מהא ל"ק שבכל ט"ב היו נכנסים לקבריהם חיים ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים כדאיתא במדר' איכה עכ"ל הצריך יע"ש. וה' זרע יצחק בפ' ויחי הק' ע"ד התוס' הללו וז"ל נראה מדבריהם דמפני שהיו נכנסים לקבריהם חיים יש להם דין חיים ממש וחייבים בציצית וק' דסוף סוף היו עבדי איסורא דהרי ציצית שלהם היה כלאים ומדברי המדר' משמע שהיו ישנים בקבריהם בלילה וכסות לילה פטורה מן הציצית ואיך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה והניחא לפי הס"ד של התוס' שהיו נכנסים לקבריהם היו נחשבים כמתים ניחא דבמתים ליכא איסורא דכלאים אלא לתי' קשה איך היו עוברים על איסור כלאים שלא במקום מצוה מאחר שיש להם דין חיים ממש ועט"ר מו"ר ז"ל תמה עליו דגם לפי הס"ד היכי ניחא ליה להרב ז"ל מאחר שהיה ספק שמא ימות או לא ואפשר שלא ימות והרי קי"ל הגוסס והיוצא ליהרג הרי הוא כחי לכל דבריו ואעפ"י שרוב גוססים למיתה דין חי ממש יש לו ואכתי קושיתו במקומה עומדת אף לפי הס"ד והוא ז"ל מפרק לה בהכרח דלפי הס"ד של התוס' הוא דמתי מדבר אף שהיו חיים וקיימים כיון שנכנסים לקבר כבר נתייאשו מן החיים והניחו את הודאי שהיו חיים והיו נחשבים בעיניה' כמתים ממש אף שהיה ספק שיחיו הם נטלו מטעם כניסת' לקבר משא"כ גוסס לא נתייאש מן החיים אף שרוב גוססים למיתא מ"מ איכא מיעוטא דניצולו וגם הם מקוים שיחיו

עוד הקדים מ"ש ס' נזר הקדש בכונת המדר' פ' מקץ חכם שמת אין לנו תמורתו ר"ל אמר השבטים מצאו מציאה ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו