איש אמונים רלג

ביר ותי' הא דלא הוו ליה כלל הא דהוו ליה ומתו הנה הוה מצי לשנויי הא דלא הניח תלמיד ומדלא משני הכי מוכרח דהיכא דלא הוו ליה כלל אז ודאי אונס יסורי' של אהבה אבל היכא דהוו ליה ומתו אזי חזינן כשהניח תלמיד די והוו יסורים של אהבה. אשר בזה נר' לפקע"ד כו' הכתו' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו והכונה אשריו אשר יבואו עליו יסורי' של אהבה שמתו בניו ובתנאי וע"מ ומתורתך תלמדנו שהניח תלמיד

ובזה נר' לפקע"ד כו' הכתו' מי זה האיש ירא ה' יורינו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. דלכאו' פסוקים אלו אין להם קשר זה בזה. אמנם עפי"ה ניחא. וז"א מי האיש ירא ה' דנכנס בכלל ירא ה' יורינו בדרך יבחר דהיינו שיש ב' דרכים לפניו יתב'. הא' נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ דהיינו שהניח בן. והדרך הב' סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם דהיינו שהניח תלמיד ויהיב טעמא דכל הב' דרכים הם לקיים המצות ולעשות לו נח"ר. וע"ז מתפלל עיני תמיד אל ה' אם מניח בן או תלמיד העיקר הוא כי הוא יוציא מרשת רגלי ודו"ק

ובדרך זו אלך לפ' כו' הנביא אוי לי על שברי נחלה מכתי ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי. דלכאו' ק' מהו החולי שסובל ומהו החולי שאינו סובל האמנם עפ"י דרכינו ניחא וז"א אוי לי על שברי בעוה"ז נחלה מכתי לעוה"ב ואני אמרתי אך זה חולי ואשאנו אם היה זה החולי כבר דהיינו בני יצאוני ואינם דכיון דהוו לי בנים ומתו הא ודאי הוו יסורי' של אהבה כמ"ש בש"ס אך דא עקא אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי דהיינו שלא הניח תלמיד וזו רעה חולה בר מינן

איך שיהיה יען שראיתי שהטרחתי למו"ר במילי דכדי כי ה'ן בעון מרוב צערי וטרדותי לא נתנוני השב רוחי להתיישב על דעתי ולדבר שתים כהלכתן כאשר נכון לפני מו"ר חזרתי לנשאי מקדם אמרתי בתחלת דברי ה' הצדיק שם רמז להספד רע ומר כזה דעלי להצדיק את דינו יתב' ולומר צדיק הוא וצדיק דינו כמ"ש איוב גם את הטוב נקבל וגו'

חזרתי ואמרתי חטאתי הפעם ה' הצדיק. שם רמז דידוע דכל זה שהצדיק מכפר הוא דוקא כשיתעוררו בתשו' וכל אחד מישראל יאמר בשלי הצער הגדול וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח וז"א ויאמר אליהם חטאתי הפעם וישובו בתשו' אז ה' הצדיק מכפר על עונותינו וע"כ פשעינו

חזרתי ואמרתי ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה' הצדיק. בתקדים את הידוע כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט. ועו"ן מ"ש במדרש איכה וז"ל מה שמו של מלך המשיח רב אדא בר כהנא אמר הה"ד וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו דאמ"ר לוי טבא למדינתא דשמה כשם מלכה ושה מלכה כשם אלהי"ה שמה כשם מלכה דכתי' ושם העיר מיום ה' שמה ושם מלכה כשם אלדי"ה דכתיב וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו. מעתה זה יהיה רמז הכתוב ויאמר אליהם חטאתי הפעם וכיון שיחזרו בתשו' אז ה' הצדיק יבא מלך משיחנו שנקרא ה' צדקינו בעגלא ובז"ק כיר"א

דרוש ב' להספד

שדרשתי בר"ח אדר שנת תרכ"ט להספד מוה"ר ראש"ל כמו"ח חיים דוד חזן זלה"ה

והנושא בא. יכפר עליו לדורותיכם קודש קרשים הוה לה' כי תשא את ראש בני ישראל. לדורותיכם קודש קרשים הוא לה' כי תשא את ראש. בנו ישראל

איתא במדרש שוחר טוב בתהלים לדוד אליך ה' נפשי אשא. אמ"ל הקב"ה לדוד דוד למה אתה נושא נפשך אלי. אמ"ל מפני שאני בעולמך שנא' וכשכיר יקוה פעלו וכתו' בתורה ואליו הוא נושא את נפשו. אם הפועל הזה שהוא שכירו וחייב ליתן לו כתב ואליו הוא נושא את נפשו אנו שנפשותינו תלויות בך עאכ"ו עכ"ל

ידוע הדבר ומפורסם הענין לפני מו"ר גודל החיוב המוטל עלינו בהספדן ש"ץ. ובפרט גדול הדור אבל כבד זה דתבר גזיזי אבדנו את ר' סימון אבידה שאינה חוזרת אחר שתשש כחינו מצרות כי ה"ן בעון נפקדו כמה תינוקות הבל שאין בו חטא וכמה בחורים נגדעו וכמה נשים בשעת לידתן אשר מסמר שערות האדם וסוף כל סוף ה' אלד'ינו הדימנו כי נפקד ממנו גדול אדונינו רב משרשיא גאון עוזינו ח"ד בדרא נפלה עט"ר אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבנו. ולכאו' יל"ד בקראי הללו תיבת נא היא בלתו מובן והיל"ל אוי לנו וגו'. ותו ק' אומרו היה דוה לבנו בלשון עבר היל"ל ע"ז דוה לבנו. אמנם נר' לפקע"ד והוא דידוע דאחר העדר הצדיק מרגישים העם תועליותיו וטובותיו וזהו אחד מסיבת הבכי וההספד על אבידת הצדיק כי בהיותו בחיים לא היינו מרגישי' טובותיו ותועליותיו כי כן הוא טבע האנושי בהעדר איזה דבר ממנו אז מרגיש בחוש השכל תועלת הדבר הנעדר ממנו ובוכה ומתאונן שאילו היה משגיח על הדבר הוא לא היה נעדר ממנו. ולפקע"ד נר' דזהו כו' הכתוב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. ואמרו במדר' וכל כך למה ואבדה חכמת חכמיו וכו'. ולכאו' ק' מה היא הקו' ומה תירץ סיפא דקרא. ותו ק' למה נקט קרא בלשון עבר ואבדה חכמת חכמיו היל"ל ותאבד חכמת חכמיו. אמנם עפי"ה ניחא. והוא דמנבא הנביא דמלבד דהבכי הכרחי על סילוקו ש"ץ עוד זאת יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וע"ז תמה המדרש ומה הוא הפליאה היתירה וע"ז מתרץ ואבדה חכמת וגו' הכונה דלאחר שאבדה חכמת חכמיו אזי מרגישים שלא הבינו תועליותיו. מעתה זה נר' לפקע"ד כו' הכתו' שמקונן שבת משוש לבנו וגו' והדר מפרש הטעם הוא כי אחר שנפלה עט"ר ונחרב הבית והיה לנו בהמ"ק וכ"ג מקריב קרבנות עתה אנחנו מרגישים כי חטאנו. וז"א אוי "נא" לנו כי חטאנו והלואי שהיינו מרגישים תועליותיו בהיותו בנוי ומשוכלל. וז"א ע"ז "היה" דוה לבנו ולא היינו חוטאים וק"ל: