איש אמונים רלא

כולה ואמרו התם בש"ס שאף ר' יאודה לא נחלק אלא במקדי' אבר שאין הנשמה תלויה בו אבל מקדיש דבר שהנשמ' תלוי' בו כגון האו' לבה של זו עולה או ראשה של זו עולה מודה ר"י דפשטה קדושה בכולה

ורגע אדבר במאי דאיתא התם תו' בש"ס בעי רכה הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמרי' כיון דנחתא לה קדושת דמים נחתא. ליה נמי קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה או דילמא חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרי' והקשו בש"ס תיפשוט ליה מדידיה דהאמר רבה הקדים זכר לדמיו קדוש קדושת. הגוף ותי' התם דאקדשיה לכולה הכא דאקדשיה לחד אבר מאי חיקו ע"כ ופי' רש"י בד"ה דהאמר רבה הקדיש זכר לדמיו איל זכר ולהכי נקט רבה זכר דבעולה איירי רבה ונקבה לא חזייא לעולה וליכא למי' קדושת הגוף עכ"ל

והנה הא דאמרו בש"ס ותיפשוט ליה מדידיה עיקרו איתיה התם בש"ס ד' י"ט ע"ב דהתם תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ר' שמעון או' תמכר שלא במום. ופי' רש"י בד"ה תימכר שלא במום דהואיל ולא חזייא ליה למילתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה קה"ג ותימכר מיד ויביא בדמיה אשם ואע"ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליגי ר"ש דודאי בעיא מום התם הוא דאיכא שם נקבה עולה בעוף אבל אשם נקבה לא מצינו והיינו מום ולא קדשה אלא לדמי עכ"ל רש"י

ומידי דברי לא אחשוך פי לדבר כי חזות קשה הוגד לי בדברי רש"י הללו דסתראי נינהו למאי דאי' התם לקמן ד' ז"ך ע"ב תנן התם במתניתין אמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה ובגמ' איתא התם טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין לא בעיין מומא אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא אמר ר' יהודא אמר רב מתניתין דלא כר' שמעון דתנן ר' שמעון או' תמכר שלא במום ע"כ הרי דסתרי דברי הש"ס עצמו ואיהו דידיה אדידיה כיעו"ש דנר' להדיא דפליג ר"ש אף בעולה וצ"י

מעתה נהדר לענינינו דאמרו התם ד' י"ט בש"ס שהק' לת"ק ולמה לי הסתאב תימכר כיון דלא חזייא למילתיה היינו מומא ומשני אמר רב יאודה אמר רב דאמרי' מיגו דנחת' לה קדושת דמים נח"ל נמי קה"ג. אמר רבה זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. תו איתא התם בש"ס ר' שמעון או' תימכר שלא במום אמר ליה ר' חייא לר' יוחנן מיגו דנחתא לה קדושת דמים תיחות ליה קה"ג ומשני ר"ש לטעמא דאמר כל מידי דלא חזיא לגופיה לא נחתא ליה קה"ג דתניא וכו' יעש"ב

וחזה הוית לה' מזל שעה ז"ל בדרשותיו פ' חיי שרה ד' קט"ו ע"ג שהק' מסו' זו למ"ש רש"י ז"ל לעיל ד' י"א שפירש דנקבה לא חזייא לעולה וליכא למימר קה"ג הרי דהוא הפך דידיה והפך סוגיא ערוכה הפך דידיה דהוא כתב דאף ר"ש לא פליג אלא במפריש נקבה לאשם אבל במפריש לעול' מודה דקדשה קה"ג. והפך הש"ס דאמרו מיגו דנחתא לה קדוש' דמים נחתא לה נמי קה"ג ואיך כתב ז"ל וליכא למי' קה"ג יעו"ש שהאריך הרחיב הדברי' והניחה בצ"ע

ולפקע"ד אחרי המחי"ר מכת"ר תיובתא לא קא חזינא כלל דהרואה יראה דמ"ש רש"י ז"ל וליכא למי' קה"ג לאו למימרא דלא קדשה קה"ג כלל אלא כונתו רצויה דלא קדשה קה"ג ליקרב היא עצמה אבל אה"ן דקדשה קה"ג לענין דבעיא מומא ותדי דהכי הוא שהרי התם בד' י"ט פי' רש"י בד"ה מיגו דנחתא לה וכו' נח"ל נמי קה"ג להא מילתא דבעי' מום עכ"ל וכונתו מבוארת דלא תימא קדשה לה קה"ג ליקרב היא עצמה דנקבה לא חזייא לעולה אלא נחתא לה קה"ג להא מילתא קה"ג דבעיא מומא ובכן סרה מהר תלונת הרב ז"ל לפקע"ד המעט הוא ודו"ק

והנה דין זה דרבה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לכאורה נרא' דהוא מוסכם בין לר"ש בין לרבנן דעד כאן לא פליג ר"ש אלא במפריש נקבה לאשם דלא חזייא לגופיה אכל מקדיש זכר לדמיו יודה ר"ש דקדוש קה"ג כן פי' ה' חק נתן ז"ל לך נא ראה

ואחד הרואה בתוס' שם שכתבו בד"ה זאת אומרת הקדיש זכר וכו' וז"ל ותימה למהרא"ש מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפ"ק דשבועות דף י"א דאינו קדוש קה"ג ושמא י"ל דההיא התם אתיא כר' שמעון דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ביה קה"ג. ועין רואה דדברי התוס' הללו מרפסן איגרי דהרואה יראה דקושיתם היא קו' הש"ס בשבועות דהתם אמר רבא תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ופריך אביי לרבה והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג ומשני ל"ק הא דאמר לדמי נסכים הא דאמר לדמי עולה ע"כ הרי דקושיתם היא קו' הש"ס עצמה. והרב חק נתן ז"ל הגיה קו' התוס' הנז' דאינה לרבה כ"א לעיל מיניה דאמ"ר יאודה מיגו דנחתא לה קדושת דמים נח"ל קה"ג וע"ז מקשו שפיר מההיא דשבועות היכא דהקדיש לדמי נסכים דלא אמרי' מיגו הנז' ותי' דההיא דהתם אתיא כר"ש שמחלק בין היכא דאמר לדמי עולה להיכא דאמר לדמי נסכים יעש"ב ואף שתי' זה הוא מעט דחוק אין נסתר מחמתו משום מקום

אך את זה חזות קשה הוגד לי שראיתי לה' צאן קדשים ז"ל שכ' וז"ל לשון התוס' מגומגמים וצריך להגיה בתירוצם וי"ל דרבה אמרה למילתי' לס' רב יאודה אמר רב ואיהו דידיה ס"ל כר"ש וכונתו רצויה דקו' התוס' היא לרבה דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג אמאי מחלק התם בין היכא דאמר לדמי עולה להיכא דאמר לדמי נסכים וע"ז בא לתרץ דהא דאמר רבה הקדיש זכר וכו' אליבא דר' יאודה אמרה ואיהו ס"ל כר"ש דלא קדוש קה"ג

ובאמת נוראות נפלאתי על הרב ז"ל ולא זכיתי להבין ד"ק תחילה דמשוי פלוגתא בין ר"ש ורבנן בדין זה דרבה ומאין לו לאפושי פלוגתא זאת ועוד כי דבריו הם הפך ש"ס ערוך דתמורה הבאתיו לעיל היכא דבטי רבה הקדיש אבר לדמיו אי קדיש או לא הקשו בש"ס ותיפשוט ליה מדידיה ומאי קושיא דהא לא אמרה רבה למילתיה אליבא דידיה כי היכי דתיפשוט לו' מדידיה באופן שדבריו שגבו ממני

איך שיהי' נקיטינן מכל האמור דלא נחלקו ר' יאודה ור' יוסי אלא במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו כגון האומר רגלה של זו עולה אבל מקדיש אבר שהנשמה תלויה בו כגון האו' לבה של זו עולה או ראשה של זו עולה כ"ע מודו דפשטה קדושה בכול' וה"ה הטעם בפטי' הצדיק שהצדיקי' נקראו ראשי העדה וגם נקראו לב כנז"ל דדרשו רז"ל זאת רעתך כי נגע אל לבך, אלו הצדיקים והטעם דכ"ז שהצדיקי' בעולם כל השפע כמקבלים ישר' הוא בשביל הצדיקי' וכמ"ש רז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני והוא ממש דומה ללב דכמו שמצינו דכל האוכל שאוכל האדם יורד ללב ומשם יתפרד לכל האיברים וזהו חיות וקיום האדם ה"ן הצדיק